מידי יום ביומו, הוא עוד לא נכנס הביתה, עדיין עם הילקוט על הגב הוא מתקשר אלי "אמא, אפשר שיוסי יבוא אלינו היום? או שאני אלך אליו?" מאז היותם עוללים רכים בשנים התיידדו ילדי ויוסי ידידות חזקה ועמוקה, בתור אמא חשדנית וטרייה עדיין, פקחתי עין בכל פעם שיוסי הגיע לבקרינו ולאחר תקופה קצרה החבר עבר את המבחן שלי בהצטיינות, הוא התברר כילד מחונך, מנומס, עדין, חינני ומושקע, ילד כלבבי.
במהלך הזמן ומטבע הדברים, התיידדתי גם אני עם אימו של יוסי, ויום אחד תוך כדי שיחה סתמית, פתחה האמא את חדרי ליבה בפני ואני נותרתי מזועזעת עד עמקי נשמתי, הבנתי שמשפחתו של החבר נושאת מטען כבד מנשוא: הימים היו ימי בין הזמנים, ימים בודדים לפני כניסתם של בנינו לשנת הלימודים הראשונה ב "חיידר", בעוד ההורים כולם מצפים, נרגשים, קבלו בוקר אחד הוריו של יוסי שיחת טלפון ממי שהציג את עצמו כאביו של אחד הילדים שעתיד להיות בכיתתם של ילדינו, והחל במסע שכנועים מפרך, שכולל נימוקים למדניים והסברים עמוקים, מדוע לא כדאי למשפחתו של יוסי לשלוח את בנם ל"חיידר "הספציפי הזה, שמקום לימודים מהסוג הזה רק יגרע מהילד, לא ייתן לו להתפתח כראוי, הילד לא יקבל את הביטוי שלו וכו' וכו'..
משסירבו ההורים להשתכנע מהאב האנונימי, ונשארו יציבים בדעתם לשלוח את הילד למקום המתוכנן, עבר האב לטונים פחות נעימים וסיים את השיחה ב "הבטחה" שהוא ידאג להרחיק את הילדים בכתה מהחבר ה"לא מתאים" הזה...
בשלב זה קולה של האם הכאובה נסדק, וליבי נכמר, אכן משפחתו של יוסי לא "לפי הספר", שני ההורים באו ממשפחות רחוקות מן התורה והמצוות, ושבו בתשובה שלימה והקימו בית שומר מצוות כדת וכדין, נו אז? מגיע להם עונש על כך?
ה"חיידר" מצא לנכון לקבל את יוסי בזרועות פתוחות, וכנראה היו הורים שההחלטה הזו לא הייתה לרוחם, אז הם לא בחלו בשום אמצעי, ונתנו עצות שונות ומשונות, בדרכים מזעזעות, ובלבד שהילד לא יהיה בחברת בניהם...
כשהתנתקה השיחה הכאובה הזו שלי ושל החברה ההיא, המשכתי להרהר בה עוד שעות רבות, כיצד יתכן שאדם שמחשיב עצמו לבן תורה, ישפוך דמים בצורה שכזו, וכל זאת כביכול למען התורה, לשם שמים, בדיוק על "עצות" מעין אלו נאמר בפרוש בפרשת כי תבוא "ארור משגה עיוור בדרך" שהרי הורים תמימים אלו, הם בבחינת עיוור לכל דבר בנושאים אלו, איך אתה מעז?
בעודי מהרהרת, נזכרתי במעשה ששמעתי על הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (המהרי"ל דיסקין) שפעם באו אליו תלמידיו וספרו לו שאחד השוחטים בירושלים שולח את בניו ללמוד במוסד לימודי שהוחרם ע"י גדולי ירושלים, ואין מן הראוי שאדם שממרה את פי הגדולים ישמש כשוחט. ענה להם המהרי"ל שניתן לנסות לבקש מהשוחט לעזוב את תפקידו, רק בתנאי שיסדרו לו פרנסה אחרת, כדי לא לגרום לו לאבד את ממונו, וכך עשו.
נמצאה הפרנסה החלופית, ופנו תלמידי המהרי"ל לשוחט, ובקשו ממנו לקבל את הפרנסה האחרת. ומה עשה השוחט? מייד ניגש למהרי"ל ושאל בעצתו, ענה לו המהרי"ל "לא כדאי לך לעזוב את מלאכת השחיטה בה אתה מיומן ופרנסתך מצויה לך ברווח"...
שמעו זאת תלמידי המהרי"ל וחזרו אליו בתמיהה, כיצד יתכן שזו היתה תשובת הרב? הרי הרב בעצמו אמר לחפש לשוחט משרה אחרת? ענה להם הרב "כאשר בא יהודי לשאול בעצתי, אני חושב על טובתו האישית בלבד ומייעץ לו את העיצה הטובה ביותר עבורו, בלי להתחשב בשיקולים חיצוניים"...
ועל אף שכשאמתי בק"ש שעל המיטה "הריני מוחלת לכל מי שהכעיס והקניט אותי" היה לי קשה מאד לסלוח לאותו אב שאמנם לא הקניט אותי אישית, אבל גרם לכזו עוגמת נפש לאנשים שכל רצונם לחנך את ילדיהם על ברכי התורה.
לפחות קבלתי שעור מוסר מהסיפור של אמו של יוסי, מאותו יום החלטתי להתאמץ לאתר את ה"עיוורים" בכל תחום, ולהקפיד בהקפדה יתרה להתנער מכל שיקול, רצון, מגמה, ולהיזהר בזהירות יתרה להסיר מפניהם כל מכשול.
]]>
