בערב אחד, רגיל לחלוטין, התקשרה הגננת של הבת שלה (בת הארבע) ואמרה שכבר תקופה ארוכה היא עוקבת אחר ההתנהלות של הילדה, והיא חושדת שיש בעיה התפתחותית-הילדה אינה מציירת! ובהשוואה לחתך בנות גילה, הדבר בולט, צורם ודורש בדיקה, היא המליצה בחום לקחת את הילדה לאבחון בהקדם האפשרי, לבדוק מה הסיבה למגבלה, ולהתחיל טיפול עפ"י ההמלצות.
מייד כתבה הגננת דוח מפורט שמתאר את קשיי הילדה שמתבטאים בעיקר בתחום המוטורי שמשליך כמובן על התחום הרגשי, והאמא המסורה והלחוצה לא בזבזה את השבועות בהמתנה למכון להתפתחות הילד, אלא פנתה למאבחנת פרטית, שלמה טבין ותקילין, ובלבד שלא לגרור את ההפרעה עד גיל מבוגר יותר, כל חודש שעובר זה נזק בלתי הפיך, כך הזהירה הגננת...
וכשהגיעו לאבחון, פקחה הילדונת זוג עיניים עגולות למראה המאבחנת חמורת הסבר, וסקרה מייד את השטח שהיה מסקרן ומעניין, מבטה נפל על שלל האביזרים הפזורים בחדר, על קערת הסוכריות הקורצת לה ממרכזו של השולחן, על התמונות שמפארות את קירות החדר,ולאחר מכן פיהקה פיהוק רחב, והשעינה את ראשה בין כפות ידיה.
המאבחנת הערנית, הזדקפה והחלה להמטיר מטר של שאלות על ראשה הזהוב של העוללה, אוצר התשובות הסתכם ב"כן" ו"לא"לסרוגין (מה שנשלף ראשון), "האם אפשר סוכריה", ו"מתי הולכים הביתה", וזהו, לא היו תשובות נוספות.
המאבחנת העמיסה את הדוח שמולה ברשימת איקסים שחורה ופנתה לתחום הבא.
היא הוציאה ספרים עבי כרס והראתה לילדה צורות שונות ומשונות, שאלה אותה אודות מהותה של כל צורה וכיוונה, דומה ושונה, יוצא דופן וקבוצות, והילדה רק רצתה כבר לקפוץ על הטרמפולינה שקראה לה מפינת החדר, ולשחק בעגלת הבובה הוורודה והנוצצת שעמדה והמתינה בסבלנות, רק שיגמר כבר...
המאבחנת המשיכה למלא את הדף באיקסים, ובמקביל המשיכה לבקש כל מיני בקשות מוזרות, לרקוד לקפוץ, ללכת, להרים ידים ורגליים, למחוא כפיים, ועכשיו הילדה המתוקה כבר רצתה לישון, למי יש כוח עכשיו...?
לסיכום בקשה המאבחנת בקול מתוק לצייר עץ... נטלה הילדונת את הצבע, מלאה את הדף בקוים שונים ומשונים ועיגולים בכל מיני צבעים, ופצחה בהסבר בוטני רחב איזה חלק מהעץ מבטא כל קשקוש, המאבחנת החווירה, נטלה את הציור בידיים רועדות, הצמידה אותו בשדכן לדף האיקסים, ונאנחה אנחה עמוקה וקורעת לבבות...
וכך בסוף האבחון המייגע יצא דוח לא מעודד במיוחד, בלשון המעטה: הילדה סובלת מהפרעות קשב וריכוז, חלשה במוטוריקה עדינה וגסה, לא קיים תאום עין יד, מגלה חוסר ביכולת הסקת מסקנות, תפיסה חזותית נמוכה מכפי גילה, ומצוקה נפשית עמוקה כתוצאה מכל הקשיים והמגבלות...
מה עושים?
האם הדאוגה שינסה מותניים, וללא עצלות החלה את התהליך על פי רשימת המאבחנת והמלצותיה, התהליך החל במרפאתהעינים," של מומחים" כפי שהגדירה המאבחנת, ושם לאחר בדיקה מקיפה, אבחון משני, וראיון נוקב, הומלץ על סדרת מפגשים במחיר סמלי של כמה מאות שקלים למפגש, לשיפור התפיסה החזותית, מיקוד הראיה, ישור המבט, השכל והלב ומה שביניהם.
לאחר מכן עברה המתוקה הקטנה לריפוי בעיסוק, טיפול בסוסים, סדרת טיפולי תרפיה במוזיקה, פסיכודרמה, ולקינוח, עוד מספר מפגשים של תרפיה באומנות, וכל זה כמובן במקביל לטיפול רגשי מקיף בשיטת שלושת המימדים שכלל הנחיית הורים צמודה, ופרנסה לא חסרה בימים אלו לאף בעל מקצוע בתחום...
והנה ראו זה פלא, סוף סוף ביום בהיר אחד, מול עיניה המשתוממות של האם הדאוגה, נטלה הילדה עיפרון ביד והחלה לצייר... זה התחיל בשרבוט קל וככל שעברו הימים הפך השרבוט בחסדי שמים לציור של ממש, שמש, דשא ואפילו עץ, הפעם תקין.
חברתי היקרה חתמה את סיפור ההשגחה עם נשימה עמוקה לרווחה, וחיוך של ניצחון, ואז היא נפרדה ממני בנאום נוקב בו היא הזהירה אותי לשים לב בקפדנות יתרה ל"נורות האדומות" שנדלקות אצל הילדים, לעקוב ולא להתעלם! כי "כאשר תופסים את השד כשהוא קטן, הטיפול הרבה יותר יעיל, מהיר וקצר", כך הסבירה לי בסבלנות יתרה, ואני הקשבתי, הפנמתי.
מאז הילדים שלי אומללים, הם בזכוכית מגדלת, אני הולכת אחריהם בימים ובלילות, עוקבת אחר כל תנועה ותנועה, מתחקה אחר דיבוריהם והתנהלותם בבית ומחוצה לו, מחפשת את השדים הקטנים ביותר, מנסה לעלות על עקבות של קושי כלשהו, בציור, בקפיצה, באכילה,בשינה, בדיבור, במשחק, בהליכה, בריצה, בטיפוס, מכבה את האורות ומדליקה, מחפשת נורות אדומות, מקיצה בבקרים עם המלמול הראשון שנשמע מחדר הילדים, ועולה על יצועי רק לאחר סריקת מיטות מקיפה, ולפעמים ברגע של התבוננות פנימית אני כועסת קצת על אמא שלי (מקווה שהיא לא קוראת את המאמר) לו היא הייתה משכילה לקחת אותי לאבחון, אולי הייתי נראית היום אחרת.... מי יודע?
]]>
