הדברים הללו מפריעים לנו, הרבה יותר מאשר לילדינו. אם יהיה להם טוב במקום בו הם נמצאים, הם לא ישימו לב לפרטים.
שמחת הילד, רצונו להתקדם, חתירתו להצלחה ואהבתו את הלימודים, תלויים במוסד שבו מתחנך, אבל לא פחות בנו, ההורים, בעידודנו, בדחיפתנו ובתקוותנו.
בואו נעשה לעצמנו הרגל, להוציא את הילד ללימודים בחיוך על פנים, באהבה גדולה בלב, בשמחה גדולה ובאמון בו וביכולותיו, וגם בהודיה גדולה לאלו שלוקחים חסות עליו בשעות שבהן אנחנו לא נמצאים.
ילד אהוב, שידע שיש לו לאן לחזור - ילמד בקלות רבה יותר, יתחבר עם חברים טובים יותר, ישמח ללכת למקום שלשם שולחים אותו הוריו, ויאהב גם לשוב לבית עם תום הלימודים.
אנחנו מרבים לבוא בתלונות לצוות הלימודי, למנהלי סמינרים ובתי ספר, למנהלי רשתות גנים, ובתוך כל זה אנחנו נוטים לשכוח שגם אם הילד לומד במוסד שלא רצה ללכת אליו, אם יידע שאנחנו, ההורים מרוצים – הוא יהיה מרוצה.
גם אם הילד לא אוהב את המורה הנוכחי - אם ידע שאנחנו רואים בו גם טוב – הוא ייראה בו טוב. גם אם בקרוואן שבו הילד לומד חם ומעצבן, הוא לא ישים לב לכך אם לא יישמע אותנו, ההורים, מרכלים.
אז נכון שעשו לילד עוול, נכון שהגיע לו יותר, נכון שכולם מסביב מקטרים – בכל זאת, נעשה לעצמנו כלל: אנחנו שמחים במקום שלשם הילד הולך. שמחים ומודים. (גם אם אנחנו מטפלים בבעיות מאחורי הקלעים).
]]>
