נכון ששיבעים פנים לתורת המונחים. אך בלתי נכון להלבין פנים בניפנוף בכותרת: "בשם התורה" בפרט כשדרך ארץ קדמה לתורה. למי שלא התוודע למונחים המרעילים את אחדות העם,קבלו עידכון מושגים.
"מחבלים" ו"שונאים" לא שייכים אך ורק לחמולה פלסטינאית, לארגון דעאש וכדומה. אחד הפירושים המנוגדים לטרור לאומני במונחים אלו מפנים אצבע מאשימה למסע שנאה צולב בציבור הליטאי. אין כוונתי להתחפר בחקר פוליטיקה רווי תאוות שנאה, משום שתעודת כבוד לציבור החרדי זה לא בטוח יתרום. הכואב בסיפור המונחים הללו הוא הפונקציה המתלווה לכך: חינוך לשנאה.
בשבוע הקודם רץ ברשת תיעוד עצוב, המציג את החינוך לשנאה אותו זוכים הילדים לקבל נגד הציבור הליטאי. ובמשפט מסכם: ילדי "הפלג" בבני ברק משווים בין "השונאים" – שזה רובו של הציבור הליטאי – לערבים.
התיעוד צולם ברחוב הרב בלוי בבני ברק, כאשר ילדי תלמוד תורה "תפארת יעקב" עשו את דרכם ללימוד ב'מתמידים' בבית כנסת סמוך. הילדים מהפלג הירושלמי צעקו, תוך שהם מבצעים תנועות כלפי המצלמה ומשליכים ניירות."אין פה כניסה לערבים… אין פה כניסה ל"שוינאים"… מושחת, תתבייש".
לכאורה, סרטון המציג תמונה ילדותית מצחיקה ברובד החיצוני. ברם, ברובד העמוק יותר מתגלה תמונה עגומה של חינוך מגיל רך לשנאה תהומית. חינוך יסודו בגרעין המנווט. בישול החינוך מתחיל מהבית והמשכו מתובל בתבליני הסביבה החברתית שבחרנו עבור ילדנו.
וויז החינוך מתקשה לחשב מסלול מחדש כשהדרך נהפכה למסלול צעידה קבוע. כן הדבר בדרך בה בחרנו לגדל ילדנו ביחס שנאה והאהבה לשני. איך מגדלים? איזה פוטנציאל מפתחים? מה הם הערכים והאידיאלים המנחים? שאלות שחובה על כל הורה לשאול עצמו. כשאנו נוהגים ביחס אכפתיות אוהדת, אהבת ישראל, ביושר והגינות, בכבוד לאנושיות אז הלב יכול להיות רגוע יותר שסלילת הדרך נכונה.
האגו המגזרי פחות מאויים, האשיות נפתחת לטוב, העין בוחנת בצלינדר נכון, האוזן קשובה והשכל מתבונן וכך מתוך אמון ותקווה אפשר לצאת בבטחון יותר לדרך שבו הדרך ארץ קדם לתורה. חינוך טוב מתעקש על דבקות ב"טוב" גם במשמע של דיעות שונות.
חינוך טוב הוא חתירה לאיכויות גבוהות של נפש האדם ומידות נאצלות. חינוך טוב הוא גידול וטיפוח בני אדם מילדות מתוך זיקה לטבע האנושי ורגישות לשני וכדומה. בסוף הדרך האצבע מופנית אלינו כהורים-מה החלקה בה בחרנו לגדל את שתילנו הרכים?!
די למחבלים ולשונאים! חודש של צמיחה וקצירת פירות מבורכים.
]]>
