שלום אסתר, חנוכה עבר לו והיה נדמה שהנה השגרה כבר כאן, אך אצלי זה לא ממש קורה. ילדיי חולים ו"משופעים" בזה אחר זה, אני לא יכולה לצאת לעבודה והבית לא מתפקד, ואם כבר אני עושה משהו בבית אז הילד ה"חולה התורן" לא מפסיק לנדנד... אני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי, לא נעים לי מהבוס שלי וכל המצב הזה לא טוב לי.
תשובה:
כותבת יקרה, אני שמחה שאת פונה אליי מתוך המצב שבו את נמצאת. זה מעיד שאת מבינה שאפשר לעשות אחרת.
אני מנסה להבין, קודם כל, מה הכי קשה לך בכל המצב? זה חלק ממה שאני עושה בטיפול אחד על אחד, לראות כל אחד עם הקושי שלו. משם רואים יחד איך אפשר להתקדם. האם הקושי הוא שהבית איננו מתפקד? או שאת "ילדה רעה" שבורחת מהעבודה? או שילדייך חולים?
מכאן נתקדם. בכל מצב, חשוב שתשאלי את עצמך: מה את רוצה? תראי איך את יכולה בתוך המצב הזה להעניק לעצמך את מה שאת רוצה וצריכה. אם אפשר להעניק לך את הצורך הזה – מצוין. לכי על זה. למשל, אם חשוב לך מאוד ללכת לעבודה ויש לך אפשרות להשיג שמרטפית מסורה לילד – לכי על זה ועשי מאמץ לבצע זאת בלב שלם. לעומת זאת, יתכן שאת מאוד רוצה משהו והוא בלתי אפשרי. למשל, אולי הילד לא במצב שבו אפשר להשאיר אותו עם שמרטפית.
מה עושים אז? אני מעודדת אותך לנשום עמוק ולהעז לראות שבדיוק ככה זה צריך להיות. זה המצב שהזדמן לך משמיים. הילד חולה ואת כאן אתו בבית. ומהמקום הזה, מה את יכולה לעשות? את יכולה קודם כל לגלות אמפטיה כלפי עצמך על המצב שנוצר. לנחם את עצמך, בלי להתבייש: "זה באמת מאוד לא נעים להיות יום אחרי יום בבית עם ילדים חולים", "זה לא נוח להתנהל בבית לא מסודר" וכו' וכו', ככל העולה על דעתך כפי הצורך. משב שתנסי לשקף לעצמך שזה לא מצב שלא יגמר לעולם: "עכשיו אני כאן ובעוד כמה ימים הכול יחלוף ובעזרת השם תהיה שגרה ברוכה".
ניסיתי להעביר אותך כאן טיפול מקוצר. את תראי שככל שתכילי יותר אותך ואת הקושי שלך ותסכימי להיות במקום הזה, כך תוכלי להכיל יותר את הבלגאן בבית וגם את הילד ה"נודניק" שרוצה אותך עוד ועוד. אין ספק שבמקום שבו יש קבלה והכלה, יש יותר רוגע וחופשיות לחיות. בהצלחה.
]]>
