אריאל היא ילדה שאובחנה כמחוננת מאוד מוקדם בכל פעילות פיזית וקוגניטיבית, היא אוטודידקטית ברמה שגורמת לחוסר נוחות ואפילו גמלה את עצמה לבד מחיתולים. בגיל 4.5 אריאל בילתה מספר חודשים בגן ממלכתי בפתח תקווה שהיה קרוב למקום עבודתי.
שלושה חודשים אחרי כניסתה לגן, הילדה שלי, שעיניה היו יכולות לזהות את צליעת מעופו של פרפר ממרחק של 10 מטרים, שעשתה פאזלים של 500 חלקים, שתקשרה בשלוש שפות והחלה ללמד את עצמה לכתוב בגיל שנתיים, החלה לקפוא במקום, להתנתק ולבהות בקירות.
בדיקה קלה שדרשה ממני שני ימי עבודה ומשקפת, גילתה שהיא 'בלונדינית מדיי' לטעמה של הגננת. היחידה בכל הגן
הגננת והסייעת היו קוראות לה ב"חיבה", "גויה" והילדים תפסו את זה מהר מאוד היא נאלצה תמיד לחכות אחרונה לאוכל.
ותמיד עם הפנים לקיר, אם הייתה מסתובבת היא הייתה נשטפת במטר של צעקות שאני שמעתי עד למקום המסתור שלי.
כששאלתי את אריאל על כל ההתנהגויות המוזרות, ולמזלי היא דיברה מהר מאוד יחסית, מה שסייע 'כמעט' להסים סוף לסיפור..'כמעט' אני אומר. הניתוקים מהמציאות עברו אחרי שנה וחצי, האפתיות אחרי שנתיים. אך לא לגמרי, ממש אחרי 3 שנים.
***
אם אפשר לקרוא לשמיעת מאות מקרי התעללות איומים ונוראיים, הן מצד צוות הגן והן מצד משטרת ישראל והפרקליטות -זכות. ואני מדבר כרגע רק על אלו מתוך מערכת הגנים הפרטיים!
אני עושה פי 20 יותר למען העלאת המודעות בנוגע ל - 65 ילדים שספגו השפלות וכאבים אין ספור בתוך קירות הגן וזכו להתעלמות פושעת מצד המשטרה, הפרקליטות והתקשורת מחוץ לכותליו - מאשר עשיתי למען הילדה שלי. אני חיי באיזשהו מקום בין בושה לפיצוי, חי מחדש את תבוסתי מול כל מקרה שנשלח אליי לפרטי או מסופר לי על כוס קפה.
אני חי בניסיון לייצר זכרונות יפים לילדה בת 12, אני מוצא את עצמי במרוץ שבו הפסדתי עוד לפני שהתחלתי במטרה להחזיר לה את החיוכים שלעולם לא יחזרו.
אני קונה כרטיס טיסה לילד שאצבעות ננעצו בעיניו.
מסדר במקום את המברשת שיער לילדים שנגררו משערות ראשם.
תולה תמונה על העמוד עליו הוטחו ילדים רבים מדי.
מסדר את הצעצועים שנזרקו על פעוטות "מרגיזים".
מחליף סדין על המזרן עליו נדחפו ראשי הילדים שלא הלכו מיד לישון
עליו נזרקו ילדים בני שנתיים מגובה מטר
ולפעמים פיספסו אותו ופגעו ברצפה ששטפתי בכל תנועה ומעשה.
יש ילד שדרכו על ראשו או אצבעותיו – לא מתחבר, בכל השקט מסביבי צעקות השפלות אין סוף ומסביב לשולחן האוכל
רק הילדים האהובים קיבלו מזון אם אפשר לקרוא לבלילה ההיא מזון. את מחיר העיוורון שלי, אריאל ואני נשלם היא בהמון עבודה עצמית ואני בלהסתכל כל יום במראה, מחר גננת אחת ו -6 סייעות שיש כנגדן 200 שעות הקלטה אשר מתוכן 9 שעות נטו של התעללות מהקשות בתולדות ישראל, יצאו כנראה לחופשי בעסקת טיעון שאירגנה הפרקליטות תחת הטענה של חוסר עניין לציבור וחוסר במשאבי אנוש או ששוב יוזז התאריך.
הפושעים האמיתיים הם לא צוות הגן שצריך טיפול פסיכיאטרי, אלא הרשויות במדינת ישראל כדוגמת המשטרה והפרקליטות שנותנים באוזלת ידם אפס הרתעה לפוגעים בדור העתיד ובכך מקום גדול דיו למיקרים כאלו לחזור.
ואנחנו האזרחים ההורים וההורים לעתיד, הסייעות והגננות שלא מבינים שעד שלא תקום קול צעקה, ממשלת ישראל תמשיך לטאטא את כאב ילדנו מתחת לסחבת ביוקרטית השיקרית אנחנו ננסה להסביר לפרקליטות שאין יותר חשוב מעתיד ילדנו.
אני יודע שאם זה לא מדמם מול העיניים זה פחות כואב, אבל מהניסיון שלי זה מסוג הפצעים בחברה שלעולם לא מפסיקים לדמם בעיקר מבושה. אם יש לכם ילד שעבר התעללות או שאתם מכירים משפחה שעברה גיהנום או סתם – בלי סתם כי פשוט אכפת לכם מספיק בכדי להילחם על זכות של ילד לא להיות מוטח כנגד קיר, תמחו, תפגינו רק תראו שאכפת לכם
כי הדבר היחיד שיותר כואב ממדינה שמתעלמת אלו אזרחים, אחים ואחיות שפשוט לא אכפת להם מספיק.
אבא שכואב..
(מתוך דף הפייסבוק של אבא של אריאל)
]]>
