ונראה זאת בפרשת השבוע "כי תבוא" בין הברכות האמורות להולך בדרכי ה' כתוב: "וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהַמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ" (דברים, כח, יא) ה' מבטיח להשאיר את ההולך בדרכיו בחיים עם ילדיו, בהמותיו, ופרות שדותיו.
ומפרש התורת משה: לפעמים אדם צריך לעזוב את העולם בצעירותו כשגמר את תפקידו בעולם. אך אם זכה לבנים: "והותירך ה' לטובה". השם יאריך שנותיו יותר מהדרוש לו.
"בפרי בטנך" – בגלל בניו שעליו לגדלם ולחנכם. ולא אוכל שלא לשתפכן באסוציאציה שעורר בי וורט זה. היה זה לפני כ-7 שנים כשבתי מיכל נולדה לאחר שנות תפילה. שמחתינו הגדולה נמהלה בחשש כשאובחנתי עם בעיה מסוימת המצריכה ניתוח מיידי.
הגעתי לרבנית קנייבסקי ע"ה, מלווה בתינוקת בת שלושת השבועות בתוך סל-קל הגדול ממנה פי כמה, להתברך מפיה, לאחר שכבר נקבע לי תאריך לניתוח. משסיפרתי לה על חששותי מהניתוח ומהשלכותיו, היא הביטה עלי ועל בתי והבינה שזה עתה עזבתי את מחלקת היולדות לא כמבקרת אלא כיולדת ופסקה מיד: "אין לך כלום לא תזדקקי לניתוח".
רציתי לומר: "הרבנית תרגישי וגם הצילום יוכיח" אך אמונת החכמים שבי גרמה לי שלא לומר דבר. והרבנית הוסיפה בחיוך: "את לא מבינה שהילדה זקוקה לך? אין לך כלום". צאינני נכנסת לסוגיה העמוקה של גזרות, שלפעמים גם כשילדים זקוקים להוריהם יש אסונות – 'תיקונים' שאי אפשר להבינם בשכל אנוש.
אך הרעיון ברור: ילדינו מזכים אותנו בחיים! וכדברי הרבנית הכל נעלם כלא היה, רק הקבלות שקיבלתי נשארו למזכרת, נעורר הרצון בימי הרצון. בחודש אלול ימי הרחמים והרצון, נתחזק בהרגשת הזכות שנפלה בחלקנו לטפל בילדיו של ה', נראה בכך מחמאה מה', כי הרי לא היינו מפקידים פקדון השווה מליונים בידי אדם לא מהימן, ה' סמך עלינו שנגדלם באהבה ובמסירות.
נתפלל על הילדים, כי חכמינו לימדונו שהמתפללת על ילדים, גם אם לא הביאתם לעולם, בעולם הבא נחשבים לילדיה, כי הגיעו לעולם במשפחות אחרות בזכות תפילותיה! (ע''פ עשרה נסיונות דף שפח)
נרצה בילדים ונאהב אותם, כי ה' דן את המשך החיים ברצון ובאהבה, וה' יתן לנו עוד שנה של חיים להמשיך לאהוב אותם ולהשקיע בהם. כי הרי שום דבר מובן מאליו. ותקוים בנו הברכה שבפרשה: "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך".
הכותבת היא הרבנית אסתר טולדנו, מרצה בכירה ומחברת הספרים שבילי השלום, שבילי הטהרה, ועוד.
]]>
