הילדה בגן, בדקת אם טוב לה שם?

שרהל'ה לא אוהבת ללכת לגן. ככה בפירוש היא אמרה לאמא יום אחד. כשילדה בת שנתיים וחצי, חברותית ופעילה, לא אוהבת ללכת לגן, אמא שלה מייד מבררת מדוע.

"לא רוצה", אומרת שרהל'ה ולא מנמקת.

"למה? גולדי הגננת לא נחמדה?"

"כן", שמחה שרה הקטנה והולכת לחפש את הדובי דוב החדש.

אמה לא מבינה אם הכן הוא כן של כן או כן של לא, ונותרת עם תחושות מעורבות של חשד, עצב וחוסר אונים. ייתכן שהילדה סתם מתפנקת, אבל ייתכן גם, שיש סיבה רצינית יותר מרצון להישאר בבית עם אמא. הדבר צריך עיון. ללא ספק.

גם כעבור עשרים וחמש שנה, זוכרת אימה של שרהל'ה נקודות כואבות מגן הילדות בו ביקרה היא עצמה: גננת בלתי מתחשבת, סייעת קצרת רוח, תשובה טובה שלה שהלכה לאיבוד, ילדה אחרת שמושכת בשיער ולא נענשת. עונש לא צודק לה עצמה.

כל אלו ועוד חקוקים בזכרונה. ארוגים המחשבותיה, על אף גילה המתקדם. והיא חרדה עד נבעתת לדעת שלפחות לבת שלה כ ן טוב. שהיא לא תיאלץ לשאת פגיעות משום סוג. כי כן, היא לא לוקחת בהומור את הרתיעה של שרתה הקטנה מהגן. לא ולא! חשוב לה עד מאד. מאד עד קריטי אפילו, לשמוע שלילדתה טוב בגנון.

מה שמטריד את אמא של שרהל'ה הוא בעיקר היחס של הגננות אל הילדה. כמובן, היא הייתה רוצה עוד כמה דברים בסיסיים, לדעת בוודאות שהיא בטוחה שם, וטוב לה ונעים. שהיא מוצאת את מעמדה ומקומה, ושהיא מקבלת יחס חם וחינוך טוב. שלא משעמם לה אף פעם, ושהיא מועסקת שם היטב ובהנאה. היא רוצה לדעת גם, שמבחינה רגשית, היא לא חשה ברע בשום אופן! שהיא מרגישה שהגננת מחבבת אותה ושהיא רצויה ובשום אופן לא מטרד חלילה.

לדבר איתם בגובה העיניים

גננת או מטפלת טובה כזו המדברת אל הילד כשהיא מתכופפת אליו, ומדברת איתו בגובה העיניים, זה עשוי להיות סימן ראשוני עבור האם! כמו כן, אין צורך להתבייש. אפשר להגיע כפעם בפעם עם הילדה אל הגן ולהתבונן בשימת לב מה קורה איתו כמה דקות מלמדות. איך אפשר לדעת מ"התבוננות בשימת לב" של כמה דקות, מה קורה איתה כל היום? יש דברים שהם כמו סימנים כשהורים שמים לב לדברים הללו, הם יכולים להיות בטוחים, פחות או יותר, שהם שמו את אוצרם במקום הנכון. כמובן שתמיד האינטואיציות הטבעיות כאם, הן שכדאי שינחו אותנו כאימהות.

אמא, שימי לב לסימנים הבאים:

*הילדה אוהבת מקום שבו האווירה נעימה ורגועה. מקום בו מחייכים וצוחקים.מקום שהצלילים בו נעימים לאוזן, והצבעים לעין. ושלא יהיו בו יותר מידי מאלו או מאלו, כדי לא לבלבל את חושיה העדינים של הילדה.

*המקום אמור להיות קריר ונעים בקיץ, וחמים בחורף.

*בטיחות, שלא יהיו מדרגות בלתי צפויות, או חומרים מסוכנים. שהחצר תהיה נקיה והמתקנים בטיחותיים ולא שבורים.

*איך הסדר והניקיון בגן? איך שמירת ההיגיינה? איך נראים הילדים? מנוזלים ומלוכלכים? נואשים ובוכים? אנחנו מקווים מאד שלא. מאידך, סדר וניקיון מידי קפדניים, אינם רצויים. זה לא צבא כאן.

*כמה מקום יש כדי לרוץ, לזחול ולשחק יש בחדר? ילד זקוק למרחב כדי לתרגל את יכולת התנועה שלו, המתפתחת, וממשיכה להתפתח, בשנים הראשונות לחייו.

*שימו לב לסביבה, האם היא מגוונת ועשירה? הקישוט שתלוי בראש חודש חשוון, לא נשאר שם עד פורים, נכון? הדברים שינועו, שיהיה מעניין, צבעוני, מגרה. אין זה מספיק שהגננת עצמה מקסימה ועשירה באישיות שלה.

*ילד אוהב לנסות דברים בעצמו. כדאי שהמדפים של המשחקים הפשוטים (בובות, כלים וכדו'), יהיו בהישג ידו שהוא יוכל לשלוף אותם בעצמו.

*לא לשכוח את האוכל, מגיל שנה ומעלה כדאי שהילד יאכל בעצמו. זה מפתח אותו מאג מאג. לא נורא שיתלכלך קצת. תמיד ניתן לנקות אחרי.

*ילד זקוק לעצמאות. האם האסלה נמוכה מספיק? האם הכיור לנטילת ידיים נוח ונגיש? האם יש סבון נוח לשימוש?

*האם יש אפשרות בחירה של פעילות? כלומר, לפחות שני דברים שאפשר לעשות באותו זמן.. לפעמים לא מתחשק לילד לשחק במשחק מסוים. האם יש לו בחירה?

*לפעמים ילד לא עייף בשעת המנוחה. כמובן שאין להכריח אותו לישון. יש להציע לו פעילות שקטה אחרת. (בסדר...לא אמרנו שהוא צריך להתרוצץ בחדר ולהעיר את כל הילדים הישנים אבל בהחלט הוא אמור למצוא מה לעשות עם עצמו בשעת השינה, ובדממה).

*החשוב מכל- האם הגננת מחייכת? האם הילדים אוהבים אותה? מרגישים איתה בנוח. לא פוחדים אלא ממושמעים מתוך יראת כבוד ואהבה.

*היחס הרגשי הוא החשוב ביותר. ילד מצפה ליחס טוב ואוהד גם מגננות שהוא שרוי בחברתן רבע יום בלבד.

בגיל הצעיר מאד חשוב להבדיל בין המסגרות, בין גילאי הילדים, בין הצרכים השונים, ובין סוגי ההורים, מעירה על הדברים חווה בת משה, מנחת הורים. יש הבדלים משמעותיים גם בצרכים הנדרשים, כלומר?

מגיל שלשה חודשים, תינוק שיוצא אל מטפלת, אינו מתעניין בכמות המשחקים שיש לה, אבל מאד מתעניין בכמות האהבה שהיא יכולה לתת לו. בגיל הזה, מי שמטפל בתינוק, הוא בעצם המתווך בינו לבין העולם הגדול. אם הוא (המטפל) מחייך גם העולם מחייך. אם הוא כועס גם העולם כועס. כשהוא אוהב החיים מחוייכים. כשהוא קר ואדיש החיים איומים.

בגיל זה חשוב מאד מרחב וניקיון, כן, אבל חשוב יותר מכל זרועות חובקות. חיוך, נשיקה, ליטוף וחום. זה דבר שעובר במגע. אי אפשר לזייף אותו. ומה שהתינוק שלנו מקבל בגיל צעיר מאד בשנה הראשונה, זה צידה לכל החיים. לטוב ולמוטב.

לכן חשוב מאד למצוא מטפלת שיודעת לתת את הלב. ואם המקום בו היא עובדת מעט צפוף, זה פרט שוליי לעומת רגשותיה האימהיים.

איך ניתן למצא את כל היתרונות הללו יחד עבור ילדינו?

משקללים. כמו בכל דבר בחיים, צריך להיות הגיוניים, על אף שאמא לא יכולה לפעמים להיות הגיונית בכל מה שקשור לילדיה והיא רוצה וחפצה אך ורק במושלם. בכל זאת, וגם פה, צריך לעשות חשבון של הטוב לעומת הפחות טוב. צריך לזכור למשל, שילד בן שמונה חדשים שהולך למטפלת ובוכה שאמא נפרדת ממנו, זה לאו דווקא מפני שהיא 'צובטת' אותו כשהאם הולכת, אלא כי הוא נמצא בדיוק בגיל שבו מתחילה להתפתח אצלו החרדה מזרים.

אז איך מחליטים מה לעשות?

בכל דבר בו נדרשת החלטה,מומלץ לקחת דף ועט. לחלק את הדף לשניים לאורכו, ולמלא בצד אחד יתרונות ובצד השני חסרונות. להשאיר את הדף הזה על השולחן כמה זמן, וכל פעם שצץ משהו, להוסיף. לאחר שבוע, בודקים את הטורים, ובוחרים לפי הטור הארוך יותר, את הטבלה הזו מומלץ לעשות בשניים.

לסיכום:

חשוב להיות עירניים, אבל גם מבינים והגיוניים. תשעים ותשע אחוזים מהעוסקות בטיפול בגילאים הרכים עושות זאת באהבה ובמסירות. הן עובדות קשה ומרוויחות מעט, ואני מקווה שהאימהות זוכרות לומר להן תודה. אם לא בכל יום, לפחות פעם בשבוע שבועיים.

ונחזור לנקודת ההתחלה, "רק תפילה"..