הפרעת אישיות דו-קוטבית מתאפיינת בתנודות חריגות במצב הרוח ובמרץ. המחלה מתמשכת ולמעשה אין לה כיום פתרון מוחלט, אך עם זאת, טיפול נאות יכול לייצב את המצב ולאפשר אורח חיים תקין.
חשוב לציין שלא מדובר בתנודות רגילות במצבי הרוח, שמאפיינות גם אנשים בריאים, אלא בתנודות חריגות, בעלות תסמינים חריפים, המפריעות באופן משמעותי לאיכות החיים ועשויות לפגוע במערכות יחסים, בעבודה ובמקרים קיצוניים אף לגרום להתאבדות. מצד שני, כאמור, חשוב לציין שהמחלה היא ברת טיפול, והחולים בה יכולים לקיים אורח חיים יציב ונורמאלי, בעזרת טיפול מתאים.
בדרך כלל המחלה מתפתחת בסוף גיל ההתבגרות, או במהלך הבגרות המוקדמת, אך ישנם אנשים שחווים את התסמינים הראשונים של המחלה כבר בילדותם. התקופה שעד גילוי המחלה והטיפול בה, עשויה להיות קשה מאוד, ולכן חשוב האבחון המוקדם.
המעברים הקיצוניים הם בין מצב של מאניה, המתאפיין בתחושות של מצב רוח מאוד מרומם, או לחלופין, רוגז ועצבנות, ולעומתו, מתאפיין המצב הדיפרסיבי (דיכאוני) בעצבות וחוסר תקווה. המצב הדיכאוני מוכר יותר בציבור ולכן מעורר פחות חרדות, אם כי גם הוא דורש טיפול, משום שבהעדר טיפול הוא עשוי להחריף לכדי סכנה.
המצב המאני עשוי להפתיע מאוד, משום שהחולה מתנהג באופן מוזר ביותר, שלא תואם את אישיותו במצב הרגיל. ביחד עם התסמין המרכזי של מצב רוח מרומם באופן מוגזם, או רגזנות, ישנם תסמינים כמו מרץ מוגבר, מחשבות מתרוצצות וקפיצה מנושא לנושא, חוסר ריכוז, הפחתת הצורך בשינה, חשיבה מגלומנית (החולה מייחס לעצמו כוחות לא מציאותיים).
התסמין שבדרך כלל מטריד באופן מיוחד את ההורים, וגורם להתנהגות חריגה ומפתיעה, הוא השיפוט הלקוי, שעשוי להתלוות לבזבזנות יתר, התנהגות פרובוקטיבית ושימוש בחומרים ממכרים. אפיזודות חריפות של מאניה עשויות לבוא לידי ביטוי גם בתסמינים פסיכוטיים, כמו הזיות של שמיעה או ראיה (שומעים קולות או רואים דמויות שאינם קיימות במציאות) ומחשבות שוא שאינן מוסברות על ידי חשיבה הגיונית, ולא ניתן לשכנע את החולה שהן אינן נכונות – לדוגמא: החולה עשוי לחשוב שיש לו הון עתק, או לחשוב שהוא בעל כוחות על טבעיים וכדומה. במצב הדיכאוני מחשבות השוא יבואו לידי ביטוי בתחושות אשמה וחוסר ערך מוקצנות ולא הגיוניות, לדוגמא: החולה עשוי להאמין שהוא ביצע פשע נורא, למרות שלא עשה זאת.
במהלך האפיזודה המאנית, חולים רבים נוטים להכחיש את מחלתם, ולטעון שהם בסך הכל שמחים מאוד, מבלי לזהות את הבעייתיות בהתנהגותם. החיבור בין הדיכאון למאניה נראה אמנם מפתיע, משום שמדובר בשני דברים הפוכים לחלוטין, ואנחנו רגילים לחשוב על אדם כשמח או עצוב, אבל לא על שני הדברים יחד. אבל למעשה הדבר אינו מפתיע כל כך. הסיבה לכך נעוצה באותו גורם עצמו, ששמו סרוטונין, ותפקידו ליצור את תחושת השמחה. המחלה היא חוסר איזון של הסרוטונין, שגורם לעתים לדיכאון, ולעתים לשמחת יתר, כלומר מאניה.
אצל חלק מהאנשים מופיעים שני התסמינים, של המאניה ושל הדיפרסיה, ביחד. מצב זה, הנקרא מצב דו-קוטבי מעורב, מתאפיין לעתים בחרדה, בעיות שינה, שינויים בתיאבון, פסיכוזה ומחשבות אובדניות. האדם עשוי לחוש מצב רוח ירוד וחוסר תקווה.
האבחון של הפרעת אישיות דו-קוטבית נעשה על ידי פסיכיאטר, ואם מדובר בנער או נערה, מומלץ לפנות לפסיכיאטר שמתמחה גם בגיל ההתבגרות. במידה והחולה מדבר על התאבדות, או מתנהג באופן המסכן את חייו, הפניה לפסיכיאטר היא דחופה. אם אין אפשרות להגיע באופן מידי לפסיכיאטר באופן עצמאי, יש לפנות למיון פסיכיאטרי הנמצא בכל בית חולים.
התסמינים של החולים אינם מופיעים בהכרח לאורך כל החיים, אלא בעת האפיזודות של המאניה או הדיפרסיה.
כאשר המחלה אינה מטופלת, המהלך הטבעי של המחלה נוטה להחמיר, כאשר האפיזודות הולכות ונעשות חריפות יותר ויותר. ברוב המקרים טיפול נאות מייצב את המצב באופן משמעותי.
ילדים ונערים עם הפרעה דו-קוטבית נוטים לתנודות חדות במצבי הרוח, לעתים מספר פעמים ביום. ילדים בהתקף מאניה בדרך כלל נוטים יותר לעצבנות ולהרס, מאשר לשמחת יתר. מתבגרים, לקראת סוף גיל ההתבגרות, נוטים לתסמינים הדומים יותר למבוגרים.
הטיפול המומלץ בהפרעה דו-קוטבית הינו טיפול המשלב בין תרופות לטיפול פסיכולוגי, שיכלול בדרך כלל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי והדרכה למשפחה.
הנתונים במאמר זה נלקחו מתוך המאמר "What is bipolar disorder?" באתר ארגון בריאות הנפש הלאומי בארה"ב (National Institute of Mental Health). הכותב הוא אריה אשדת מנחה הורים ודוקטורנט לפסיכולוגיה לחצ/י כאן למעבר לאתר שלי לקריאת מאמרים נוספים בנושאי זוגיות וחינוך ילדים: http://tipul-yehudi.co.il
