בעודי ממתינה לקו 36 בדרך לביתי עומדות שתי בנות בגיל 12 בערך, ומשוחחות להנאתן, מכיון שאין לי מה לעשות ברגעים אלו, סיימתי את קריאת התהילים היומית שלי, וסתם כך מנוחה קלה לקראת 'משמרת בית'. פשוט הקשבתי בצורה אקראית לחלוטין לשיחתן של השתיים.
***
גאולה: את יודעת גילי, אני הפסקתי להתפלל שהמשיח יבוא.
גילי:למה?
גאולה:אבא שלי סיפר בשבת על מה שיהיה כשהמשיח יבוא, פשוט מפחד, לא בא לי לכל הבלאגן הזה. לא בטוח שאומרים שיהיה יותר טוב, זה לא נכון.
גילי:באמת? כי אבא שלי אמר שיהיה ימים טובים יותר, למרות שכבר עכשיו כבר טוב.
גאולה:לא, ממש לא. מפחיד אימים לא ישנתי כל הלילה, אנשים יומותו חופשי, רק שתדעי שדאעש זה רק ההתחלה, וכל הסיפורים על חמור לבן וכאלו זה רק משל, רק משל בלי נמשל.
גילי:נראה לי את צודקת גאולה, חשבתי על זה מה רע לנו עכשיו? למה צריך גוג ומגוג וכל זה, וגם לא בטוח שמשיח זה משהו אמיתי, באמת הכל משל.
***
בשלב הזה כבר חייכתי לעצמי, איזו תמימות, 'הכל משל'. הן צודקות מזוית ראייתן הכל נראה כפי שהן חושבות באמת, אם ניקח נפש קטנה וצעירה ונעמיס עליה מידע על משיח, גאולה, מלחמה, מוות, רשעים וצדיקים. זה לא עובד כך, זה יכול להשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. כמה אנחנו בתור הורים צריכים להבין שאת המשמעות של 'משיח וגאולה' אנו צריכים לצייר בדרך המתאימה לנפשו של הילד הניצב לפנינו, אמנם ייתכן כי היא שמעה והסיקה את המסר ההפוך, ההכלה שלה היתה שונה מהכלתו של אדם בוגר. משיחה אקראית זו הבנתי כמה כל דבר מצריך 'כוונה מיוחדת' ולפני כל מילה שמוציאים מהפה לחשוב איך היא תקלט בנפשם הקטנה של ילדינו. ובאמת הכל על דרך המשל.. פשוט נמתין לגאולה, היא כן מחכה למשיח.
]]>
