ובכל זאת, לא הייתי מוכנה כשזה קרה עם הבת שלי. פתאום היא הפסיקה להיות הילדה הממושמעת שעושה בצייתנות ובחיוך כל מה שאמא ואבא אומרים. פעם הייתה משתפת אותי בכל דבר שקרה לה, פתאום היא הפסיקה לשתף אותי בהרבה מאוד דברים. ידעתי שככה זה. זה הגיל. אבל משום מה, הרגשתי שמשהו פה לא טבעי. באיזה שהוא שלב, המצב פתאום התחיל להפחיד אותי. כמובן שלא יכולתי לכפות עליה את הקרבה שלי.
השתדלתי לכבד את ההתרחקות שלה, כי כאמור, על אף הכאב, הבנתי, שזה חלק מההתבגרות שלה. אבל פתאום ביום אחד נחרדתי, כשאחותי, שהיא גם מורה בסמינר בו ביתי לומדת, סיפרה לי שהחברה הטובה של ביתי מיזה שנים, נצפתה לבושה שלא כיאות. בסמינר, תוך כדי שיחות עם ההורים. "בקיצור", חתמה אחותי. "החברות הזאת כבר לא טובה"."ר..רגע"... התבלבלתי. "מה את מתכוונת לא טובה?"
"לא טובה", אחותי הייתה נחרצת "הכוונה מ מ ש לא טובה. לא טובה הכוונה שאם לא תפרידי ביניהן, היא עלולה להשפיע לרעה ולהרוס במחי אייפון את כל החינוך המושקע שעמלתם עליו!" הייתי בדילמה. מחד, אנחנו בדור קשה שאינו מאפשר שום פשרות!
אבל מאידך, הילדה קשורה בנפש הילדה השניה. היא פשוט שגורה בנשמתה מגיל צעיר. וכמו נערות הן מבלות יחד יום וליל. הכל הן עושות הכל יחד: לומדות למבחנים, עושות קניות. מפטפטות שעות בטלפון. איך? איך אפריד ביניהן? הדבר נראה בלתי אפשר. החלטתי ללכת לייעוץ. הלכתי יועצת משפחתית מעולה ששמעתי עליה דברים טובים. שפכתי בפניה את הכול.
"תקחי את הילדה לאיזה מקום עם אווירה רגועה, ותסבירי לה יפה, שההחלטה תבוא ממנה". זאת הייתה השורה התחתונה של הדבר.
הסברתי לה כמה שהחברות הזו לא תהיה טובה לה. היא התווכחה ושאלה מה הבעיה, ואמרה לי שהיא בכלל לא רואה בה שום חסרון. להיפך. היא בחורה מאוד שמחה ונעימה ומאוד כיף לה כל רגע איתה. "האייפון שלה כשר", הבטיחה לי. "והיא כל כך מוסרית וטובה, שאין לך מה לדאוג".
אבל אני דאגתי. אוהו דאגתי! "ילדתי היקרה. את אינך מבינה הכל, תני לנו, למבוגרים, קצת קרדיט בבקשה".
"אבל את לא נמצאת איתה! מעלילים עליה סתם דברים ואת מאמינה! זה לשון הרע!" התפרצה, ויצאה מהחדר בזעם.
בימים הבאים שמחתי מאוד לראות שבאמת הקשר ביניהן נותק. היא לא דיברה עליה יותר. לא הזכירה את שמה.
אבל---- אחרי כשבוע התחלתי כבר לקבל דרישות שלום, שהן נפגשות בסתר ומדברות ביניהן הרבה.
כבר לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להגיע למבוי סתום עם הבת שלי, לא רציתי ללכת איתה ראש בקיר ולאבד אותה לגמרי. מצד שני לא הייתי מסוגלת לחשוב שהיא תמשיך להסתובב איתה. ידעתי כמה תמימה היא וכמה מהר היא יכולה להתקלקל.
הייתי חסרת אונים, והכי מפחיד, שבימים הבאים התחלתי לראות אצלה שינויים מסוימים, דברים שהיא לא הייתה עושה בעבר. לא דברים חמורים, אבל דברים שהוכיחו שמשהו עובר עליה. כבר לא ידעתי מה לעשות.
יום אחד היא נכנסה הביתה, ולתדהמתי, ראיתי שהיא לובשת חולצה שאסרתי עליה במפורש לקנות! חולצה שצבעיה בולטים ולא התאימה לרוח ביתינו כלל. "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב", קראתי בזעם. "ראשית. החולצה הזו לפח ולא אכפת לי שהיא חדשה. שנית, אני אוסרת עלייך לדבר איתה!! אוסרת!! אם אשמע שדיברת איתה, את תישארי בבית כל אחרי צהריים!! הבנת אותי?!" היא הסתכלה עלי במבט פגוע ויצאה מהחדר.
אני נפלתי על הספה והתחלתי לבכות ולדבר עם ריבונו של עולם. "רק שלא הרסתתי! נחרדתי, ממלמלת ובוכה. "רק שלא אגרום שהמצב יהיה יותר גרוע! הפסיכולוגית הרי הזהירה אותי לא להיכנס לעצבים ולעימותיים קולניים!! אנא השם! עזור לי! אני פוחדת כל כך לאבד את הילדה הזו!!
**
כולנו פסיכולוגים בדור הזה. כפפות של משי וכל מיני דיבורים הם טובים מאד בעיקרון, אבל לפעמים, אינסטינקט בריא הוא זה שמועיל יותר מכל!
לפעמים דווקא כשאנחנו נחרצים מאד, ולא מהססים, הילדים מבינים זאת יותר מהכל. יומיים חולפים. יומיים של חרדה ותפילה, בקושי שוחחנו. ואחרי יומיים, פתאום, בלי התראה, הבת שלי ניגשת אלי, ומבשרת לי בפשטות שהיא הסתכסכה עם החברה שלה! ושאני צודקת, היא ילדה מקולקלת והיא אינה רוצה יותר להיות חברה שלה. כי היא ממש "מגזימה"! (לא שאלתי אותה על מה, רק אחרי זה נודע לי שהחברה רצתה שהיא תלך איתה למקום מפוקפק והבת שלי התעקשה לא ללכת!)
לא ידעתי נפשי מרוב אושר, חיבקתי את ביתי ואמרתי לה מילים טובות ומעודדות. ההתנתקות שלה מהחברה הלא טובה שלה עשתה לה מאוד מאוד טוב. היא חזרה לחברות הטבעיות והטובות שלה, ופשוט עלתה על דרך חדשה וחזרה להיות הילדה הטובה של פעם! השבוע זכינו לארס אותה עם בחור ישיבה למדן וירא שמים, עם אושר כל כך גדול בלב!
]]>
