מרבית מהמג'ונג'נים אינם 'מקובלים' בחברה, החבר הכי טוב שלי הוא היומן שלי, שם אני שופכת את ליבי, לא שאני כזו מסכנה יש לי משפחה נהדרת, ואוהבת אני השלישית בבנות והיחידה הכתומה בבית, משו גנטי מאיזה סבתא שנפל דווקא 'בתור' שלי.
האמת, אני לא אוהבת את זה, קשה לי עם התגית הזו, התפיסה שג'ינג'ים עצבנים, חמי מזג, ועוד שלל ביטויים הורסת אותי מבפנים, אנ לא כזו עצבנית או מתמלא חימה, ביחס לאחרים, אני ממש רגילה, רגילה..האמת אני די שותקת.
השנה אני מסיימת כיתה יא', חברה שאלה אותי השבוע, מה תעשי בשידוכים בעוד כמה שנים, זה מגיע מהר? ככה אמרה לה אמא שלה. אני מנסה לחשוב לאיזה ג'ינגי תלמיד חכם כמוך, אפשר ליעד אותך, וגיחכה....
לא רוצה ג'ינג'י בשום אופן, לא רוצה לגזור על ילדיי את הסבל החברתי שאני סבלתי, את הביטויים, "הנה הג'ינג'ית שלי", "המיוחדת שלנו", לא, לא, אני לא...אני נערה רגילה לכל דבר.
אני גם לא רוצה להיות יוצאת דופן.
אני לעולם לא אשכח את מופע הסיום בכיתה ח' כשהמארגנת שמה אותי בתפקיד "הג'ינג'ית המשוגעת", שכל ילדי הכפר התייחסו אליה באופן חריג ולעגו לה, אז מה אם זו רק הצגה. כולם צחקו, נהנו, שיחקתי מושלם בתפקיד הזה, אפילו אמא שלי אמרה: דיני, זה יושב עלייך בול", ולא בגלל שהיא חושבת שהבת שלה משוגעת, אלא שסוף סוף לג'ינג'ית שלה יש תפקיד ייחודי משלה. נו באמת..ולא די לה בכך שאני חשה כך שנים, לא שאני משוגעת אני דווקא מצטיינת בלימודים, אומרים שהג'ינג'ים חכמים.. לפחות זה.
אבל למה לא לתת לי תפקיד שונה מתפקיד חיי האמיתי? מאז לא עליתי על במה. וגם לא נראה לי שאעלה מתישהו, הרי ממילא התפקיד שיינתן לי זו ג'ינג'ית, כי זה הכי הולם אותי.
יום אחד בשיעור ביולוגיה, כאשר המורה הסבירה על גנטיקה, היא העמידה אותי בלב הכיתה והסבירה איך נוצר 'הקלקול בגן האחראי על הצבע הכתום' ובעצם שג'ינג'י זה אופי מעבר לצבע. אני לא אפרט איך הרגשתי באותם רגעים, מעדיפה להיות מופנמת ברגעים אלו.
בקיצור, אין דיני, יש דיני הג'ינג'ית, מאד מציק לי, ואני לא רוצה שיבחינו בכך שמציק לי, וגם לא רוצה לצבוע את השיער שלי, רוצה שיקבלו אותו, ויאהבו אותי כמו שאני.
אבל מילא, את העולם לא אוכל לשנות, אבל לפחות אולי אם תקראו זאת ויש ילד ג'ינג'י בסביבה, תאהבו אותו כמו שהוא.
בכל זאת, הג'ינג'ים חכמים אל תשכחו...
]]>
