למה דווקא איתו מתוך ששת ילדיי איני מסתדרת? ולמה דווקא הוא, שאני מנסה בכל דרך לרצות, לפנק, להבין. דווקא אתו אני מוצאת את עצמי בעיצומו של עימות סוער. יש לו תכונות אופי שאינני יכולה להתגבר עליהן להבין אותן.
ואם אשב רגע עם עצמי, אחשוב קצת לעומק, די מהר אגלה שהילד הזה, מאיר המתוק שלי, הוא בעצם אני. כלומר, לא ממש אני, אבל כשאני עומדת מולו, אני מרגישה כאילו אני עומדת לעימות עם עצמי.
ואז אני מתחילה לרחם על בעלי. איך הוא מסתדר איתי והאופי הגדול הזה? שגדול ממני, אז מן הסתם גם ממנו. הייתי סקרנית, חייבת לדעת..שאלתי בחצי פה, קצת חוששת מהתשובה; איך אתה מסתדר עם האופי שלי? הוא העיף בי מבט עייף, קצת תוהה מה נזכרתי עכשיו כשאוטוטו אנחנו נכנסים לעשור השני? יפה, ציינתי לעצמי, זוכר הבחור. 'את רואה לבד שאני שורד' הוא ענה בסוף.
מה?? הזעם מתחיל לטפס מבפנים, אבל על פניי העליתי חיוך קצת צבוע. כן, מסתדר מחוסר ברירה. אבל איך מרגיש לך? קשה, קל, כבד? במקום לפרט, הוא מציע לי 'תשתי משהו, את בסדר גמור. ואל תשכחי יש חתונה של אחיין שלך הערב'. במשפט אחד הוא הפטיר הכל. טוב, איזו אישה שוכחת חתונה של אחיין? נו, שיהיה. מזל שיש מי שמזכיר..וזוכר.
אך עדיין לא נחתי. אני חייבת לדעת למה קשה לי לקבל את הילד שלי? בדרך לחתונה פתחתי דיון. תגיד, שאלתי, יש לך קושי מיוחד עם אחד הילדים? 'לא במיוחד, אולי קצת' הוא ענה בהיסוס, 'בעצם, לא ממש'.
אולי בכל זאת? אני לוחצת. 'כן, עם מאיר. קצת' הוא נכנע. פתחתי זוג עיניים תמהות. דווקא עם מאיר? היי, זו אני שלא מסתדרת אתו! הוא דומה לי!
'דומה לך?' הוא חייך, 'הוא העתק קטן שלי. תשאלי את אמא שלי. הלוואי שהוא היה כמוך. היה לי הרבה יותר קל'.
