זה היה הבית של אלישבע. היא הייתה בטוחה בכך. על הדלת היה שלט ועליו כתוב משפחת בר- און. שזה בדיוק אותו השם של מי שהיה החתן של אלישבע. היא זוכרת. היא קיבלה הזמנה לחתונה.
והיה לה עוד סימן. זה היה בית קטן. של זוג צעיר. אלישבע היתה זוגה צעירה. רק לפני חצי שנה התחתנה. אמנם לא ראתה אותה המון זמן.. אבל עדיין התעניינה בקורותיה. קורותיה של האחיינית מספר אחת שלה.
היא הקישה שוב. אליש-בעעעע!! אליש-בעעע!!!!
כל כך רצתה שהדלת תיפתח. שאלישבע תעמוד בפתח. ילדה גדולה ויפה שלה.
אבל אלישבע לא פתחה.
היא לא התייאשה. מעולם לא הייתה מהמתייאשות בקלות. מהסל הירוק הוציאה אוגדת מזלגות מלופפת בניר דק וגומי, שקנתה מהשוק, והכתה בעזרתה על הדלת.
נקישות הברזל בברזל הדהדו בעוצמה על פני החצר הענקית. הריקה. ואליהן התלוו קריאותיה. צורמניות ותמות. כמוה עצמה. דודה חנה "אלישבע! אלישבע"!
בדיוק כמו שהייתה קוראת לה אז, כשהייתה ילדה זעירה, והיא דודה גדולה ושומרת ובלתי מעורערת בממלכתה בת החמש של אלישבע הקטנה.
מהבית הקטן של הזוג הצעיר לא נשמע שום רחש.
'אף אחד לא פה', חשבה בקול מאוכזב. צורם.
אף אחד גם לא ענה.
****
אלישבע, שומעת הכל כמובן, שכבה על הספה בסלון. לחייה בוערות, וליבה הולם בפראות. שתלך כבר. שתלך.
שתי דקות שקטות חלפו.
אבל אלישבע ידעה שהיא לא הלכה. היא שמעה דשדוש בינות השיחים בחוץ. חנה לא הייתה מהאנשים שמתייאשים מהר. וודאי לא חלמה לרגע שאלישבע לא פותחת לה בכוונה תחילה.
יותר מידי תמימה הייתה.
פחות מידי תאים במוח.
פיגור קל.
ובשבילה-לנצח ולעד- תישאר אלישבע האחיינית האהובה והקטנה שלה. ביתו של אחיה. אותה ילדה שבילתה את שמונת הקייצים הראשונים של חייה בעיר הכינרת שלהם. קיץ קיץ אצל סבתה. אמא של חנה. קיץ קיץ צמודה צמודה לדודה חנה הלא לגמרי בסדר.
***
אלישבע עצמה את עיניה על הספה. לא. היא לא תפתח בשום אופן. לא תפתח בשום אופן וכמובן. אבל מה עושים עם הלב הזה?
אז. בתור ילדה. לא ידעה שדודתה "לא בסדר". בשבילה עד גיל שמונה, היא הייתה הדודה הכי הכי.
אף דודה לא נהנתה ככה מהמשחקים ומהתעלולים.
לאף דודה אחרת לא היה זמן לקחת אותה יום יום לכינרת. ללכוד דגיגונים אל תוך פחיות נפט גדולות, חלודות ונכחדות להביאן הביתה, לסבתא, ש"תכין מהם ארוחת ערב".
זאת הייתה ה בדיחה של חנה. בדיחה של גדולה נגד קטנה. בדיחה שהצליחה בכל פעם מחדש להצהיל את רוחה ולרומם את הוויתה. "נלך לסבתא. נביא לה את הדגים. ובערב נאכל אותם...חחחחח".. וכשהיו נכנסות הביתה.
היו מביאות את הפחית לסבתא. אימה. וחנה, תוך שהיא קורצת קריצות רבות ורחבות, צרדה:" הבאנו לארוחת הערב!".
בגיל שש כבר הייתה אלישבע גדולה וחכמה מספיק להבין שלא אלו הם הדגים שסבתא מטגנת או צולה לבני המשפחה. (מושטים באורך של כעשרים ס"מ, לעומת שני הס"מ של דגיגוני הרקק).
אבל חנה בשלה. הבאנו דגים לארוחת ערב. קריצות. גיחוכים. חיק חיק כל כך מצחיק.
חוץ מזה הייתה אחראית מאד. מסורה מאד ולא היה לה הרבה מה לעשות.
אשר על כן הופקדה ילדת הקיץ בידיה . סמכו עליה שתופל בה כראוי. והיא, אכן, טיפלה.
אלישבע אהבה את דודה חנה כמו שרק ילדה קטנה יכולה לאהוב. אהבה שלימה. חסרת פניות וחסרת ביקורת.
היא הייתה המישהו הראשון שהתגעגעה אליו. אז, בנדנדה מוצלת האורן הירושלמי בחצר הגן , בוקר אביבי אחד, כשנזכרה בכינרת. התגעגעה לקיץ שחלף, ולדודה חנה בתוכו.
***
חנה חידשה את הדפיקות. היא כיתרה את הבית והכתה גם בחלון חדר השינה. למקרה שאלישבע ישנה.
אם אלישבע ישנה, ודאי תרצה להתעורר ולראות שדודה חנה באה לבקר אותה. לא בכל יום היא יכולה להגיע מטבריה ליישוב הצפוני שאלישבע עברה לגור בו לאחר שהתחתנה.
היא הייתה נרגשת מאד כשיצאה מהשוק לכיוון התחנה אל היישוב. היא כל כך אהבה את אלישבע. עדיין. כל כך רצתה לפגוש אותה. כל כך התכוננה.
אתמול סיפרה לזלדה, חברה שלה מהמועדון, שהיא הולכת לאלישבע.
"את תצאי מטבריה"? שאלה זלדה ביראת כבוד. היא ידעה שלחנה יש פחד מנסיעות רחוקות. יציאה מהתחום שלה. מהמקום שלה.
אבל חנה ענתה לה בביטחון: "בשביל אחיינית שלי, שלא ראיתי הרבה זמן..ולא הייתי בחתונה שלה כי היא הייתה רחוקה. בירושלים.
אני אני נוסעת אפילו אפילו חצי שעה"!
זלדה שרקה בהתפעלות.
"יש לי הרבה אחיינים", המשיכה חנה בקול רוגש ושוצף, "אבל אלישבע.. היא הכי.. הכי ממ.. מיוחדת.. היא.. היא.. הכי הכי.. ממ.. ממתוקה". כשהתרגשה, תמיד היה הגמגום בקולה מחריף.
זלדה ייעצה לה שתקנה לאלישבע מתנה בשוק. הן הלכו יחד לבחור. התווכחו עם המוכר על המחיר, והקפידו שהנערה בחנות תעטוף את המתנה בעטיפה הוורודה הנוצצת. זאת הייתה חוויה.
עכשיו התבוננה בחבילה הוורודה שהייתה בסל, מתחת למזלגות. שישים שקלים הוציאה על בובת חרסינה לקישוט. היא וזלדה תכננו איך תגיש אותה לאלישבע ותספר לה שהיא עלתה כל כך הרבה כסף.
למה היא לא פותחת לה את הדלת? מוחה הבלתי מפותח דיו, סירב להבין שייתכן ולא רוצים לפתוח לה. הוא אפילו מתקשה לעכל את העובדה הבסיסית יותר, שלפעמים אנשים לאוו דווקא מצויים בבית כשהיא צ ר י כ ה שהם יהיו. האכ=זבה. האכזבה הכאיבה לה, והיא המשיכה לדפוק בעקשנות.
**
מעולם לפני כן לא נאלצה להתנהג ברוע כזה. וזה היה כואב.
כל נקישה בחלון נמהלה בדפיקת ליבה. חושיה, רגשותיה, מחשבותיה, ובעצם על רמ"ח ושס"ה אנושיים שבה, זעקו בשברון גדול ומעיק.
עד לא מכבר הייתה נערת סמינר מחונכת. גומלת חסדים, רחמנית, מאירה פניה לזולת, מסייעת לעל נצרך.
מאד מאד רצתה לפתוח את הדלת לאישה היקרה שהייתה שותפה בגידולה אבל מאד מאד לא יכלה.
דודה חנה הייתה סוד כמוס.
כזאת הייתה וכזאת נשמרה מפני בעלה הטרי ומפני משפחתו.
אם תפתח לה עכשיו את הדלת. תראה חנה כי טוב, ותמצא לנכון לבוא לבקר לעיתים קרובות. ביום ובלילה, בקיץ ובחורף. איציק ייראה אותה. ויידע.
היא לא האמינה שזה מה שהיא חושבת. אבל זה בדיוק מה שהיא חשבה.
האם יש סעיף מיוחד בקיצור שולחן ערוך על אנשים האנוסים לחשוב מחשבות אפלות?
כשנכנסה לשידוכים, היה ברור שמדברים על הכל, מספרים הכל, אבל לא מזכירים, ולו ברמז, שאי שם בצפון הרחוק מצויה דודה ישירה, ששכלה מעט רופף.
אמא אמרה: "נכון שסבתא עליה השלום סיפרה לי תמיד איך נפלה חנה כשהייתה תינוקת, עוד בבולגריה. וקיבלה מכה חזקה מאד בראשה. ונכון שאין לאבא, בכל המשפחה הענפה למכביר, עוד אף אחד עם בעיה שכלית דומה, וברור מעל לכל ספק שזה לא עניין תורשתי.
אבל לכי תסבירי את זה לאנשים היום"..
אחרי שהתארסה, חסודה ומאושרת, ענבי הגפן בעניבי הגפן, ביקרו אצל כל מיני דודים, בעיקר מצד האמא. בגלל הקשר המשפחתי ההדוק יותר.
אבל גם הדודים המעטים מצד האבא שהתוודעו למשפחת החתן, היו אינטליגנטיים דיים, ולא הזכירו ולו ברמז שאי שם בטבריה מתגוררת דודה אחת שאין סיכוי שתגיע עד לירושלים, לחתונה.
הדפיקות על הדלת פסקו. היא הלכה?
עדיין אל רצתה לזוז. היא נעצה מבט בחלון הגדול והרחב שהשקיף על נוף הגליל הירוק. מה היא עושה כאן, בכלל, במציאות ההזויה הזו?
בעלה הטרי בישיבה הסמוכה, באחד מחדרי הלימוד, מרביץ תורה בנערים ומקיים באמונה את השליחות שבשלה הצפינו לכאן, שלש שעות נסיעה מירושלים.
בבית, וודאי מתווכחות עכשיו יעל וחני, למה התכוונה אמא כשאמרה :"לנקות את החרסינה במקלחת|". מי אמורה משתיהן לעשות את זה?
התכתשותן צוהלת ונלבבת, מלאת צחוק וצלצול.
ורק היא. פה. לבדה. נאלצת להתנכר לדודתה הטובה.
***
לבסוף התייאשה וסבה על עקביה. גוררת צעדיה בכבדות. היא כבר אינה צעירה. כמעט בת חמישים. אומללת גורל שאפילו אינה יודעת שהיא כזו. מאז שהוריה נפטרו, הסתכם כל עולמה בחברות בודדות מהמועדון, אומללות ואינן מודעות לאומללותן, כמותה.
היא השתדלה, בדרכה שלה, להפיק את המרב והמיטב ממצבה העגום. השכילה להתחבר עם הילדים שהעליבו אותה ולהפוך לידידתם. הצליחה להיות אחראית על משימות שונות במועדון. למלא את יומה במעש. אבל עכשיו רצתה לראות את אלישבע שלה. שהתחתנה. ובאה לגור לא רחוק.
היא נגררה לתחנה. הסל והיא. היא והסל.
***
הדפיקות פסקו לגמרי. היא קמה בזהירות, חשה גנבת בביתה שלה, והציצה בחלון המטבח. דודתה נשקפה אליה. הולכת אל התחנה בעצב גלוי לעין, שמלתה מונחת עליה ברישול, שיערה הדליל לבן ברובו, רגליה העבות נתונות בנעליים שחורות. מגושמות וישנות.
ליבה של אלישבע כאב. פיזית.
מה יכול לקרות אם תרוץ ותפתח את הדלת ותקרא : "חנה! חנה"!?
דודה חנה תסתובב, ופניה הקמוטות יאירו בשמחה והיא תמהר אליה, תחבק אותה, ותהיה מאושרת באמת.
כל כך הרבה אושר בכל כך מעט מאמץ.
שנאה ובוז עצמיים תהומיים התערבלו במעיה לכדי עיסה של בחילה. היא חזרה לספה והתחבאה מעצמה בתוך השמיכה.
היא נזכרה בפעם ההיא, שקלטה לראשונה שדודה חנה "לא בסדר". זה היה אחד האירועים הטראומטיים בחייה.
היה צהריים טברייני שחון וצהוב. הן חזרו יחד מהמכולת אל ביתה של סבתא ובידיה היה קרטיב תכול שקנתה לה חנה. היא ליקקה אותו בעליזות.
"איזה חום". אמרה חנה. "את מוכנה להביא לי קצת מהקרטיב"?
"בטח". אמרה אלישבע. הגישה לה את התכול המתוק, והפילה אותו בטעות על הרצפה.
הקרחון התנפץ על האספלט הלוהט. ודודה חנה בכתה.
"אוף..אוף..חם לי.. חםם חם לי".. יללה כתינוקת. "ללמה ל ל ל מה הארטיק הארטיק הזה נ נ פ ל"?
ממרום שמונה שנותיה. בוגרת כיתה ב' של המורה פנינה, תפסה פתאום אלישבע שמשהו לא בסדר. מבוגרים לא בוכים כשארטיקים נופלים להם. אפילו ילד בגיל שלה כבר לא.
אלישבע זכרה את הרגע הזה בבירור. היא זכרה איך האהילה על מצחה להביט בחנה המייבבת.ופתאום. היא ידעה: הדיבור המשונה. הגמגום בעת סער. הסער. החזרות על המילים והבדיחות. העובדה שהייתה כבר כמעט בת שלושי ומעולם לא דובר על חתונה בשבילה. כל הדברים הללו היכו בה בבת אחת. כמו ברק מסנוור. עז ואכזרי.
היא זוכרת את ההרגשה: רחמים וכאב וצער מעורבים. ובעיקר: פרידה. כאב הפרידה מתום הילדות. פרידה מהערצה אל הדודה האהובה, שהפכה בין קרטיב, לאישה אומללה שאינה בסדר.
***
השמש, קרובה יותר בגליל העליון, הכתה על התחנה, וחנה הייתה צמאה. כשהגיעה לכאן, לא לקחה בחשבון, שתיאלץ לחזור כל כך מהר. האוטובוס לטבריה יוצא כל שעתיים, והיה עליה לחכות את רובן. אגלי זיעה בצבצו על מצחה, והיא חשה סחרחורת. היא ידעה שעליה לחפש קיוסק, לקנות בו שתיה, אבל לא היה לה כוח. היא התיישבה על הספסל בתחנה, רפוסת אברים.
**
מותשת לגמרי מבליל הזכרונות, ובעיקר מגועל עצמי, נרדמה על הספר.
בחלומה הייתה שוב ילדת קיץ כחושה ושזופה, והן היו, חנה והיא, בבית מוגף התריסים של סבתא הטבריה. היתה שם רצפת הבזלת המדוגמת בשחור לבן, והיו החלונות הערביים הגדולים. "קחי לך עוד.. עוד וינטלטור"... אמרה דודה חנה. "קחי אלישבע. אתתת. את יודעת.. וינטלטור וינטלטור עושה שיהיה נעים ולא כל כך חם".
היה לה, לחנה, הכישרון הנחמד והילדותי, ליהנות עד מיצוי מהנאות החיים הפעוטות. והיא הייתה מוסרת לאלישבע עובדות חיים פשוטות בהתרגשות גדולה, כממתיקת סוד.
אלישבע אהבה אותה.
אחר כך היו שתיהן בסמינר, וגברת לבקוביץ, המורה לחשבון, הייתה שם גם היא, וכולם אכלו בורקס שסבתא הכינה. אבל גברת לבקוביץ עשתה חשבון על הלוח: בצד אחד חשבה את הקלוריות ובצד שני את הבושות.
"מי שכל כך שמן", כתבה בכותרת למעלה. "יהיו לו בעיות בשידוכים".
**
השעון זרם אל הערב. רוח הררית נעימה ליטפה את התחנה הריקה. אבל האוטובוס עדיין לא הגיע. היא רצתה לבכות, אבל זכרה מה אמרה להן מנוחה, המדריכה במועדונית: "אם קורים לנו דברים לא נעימים, לא כדאי לבכות. כי זה לא עוזר. מה שכן עוזר זה לבדוק מה אפשר לעשות. להתייעץ עם אנשים. לשאול. לברר".
היא התרוממה מהספסל והתבוננה כה וכה. היישוב היה עדיין שקט. כלב חום חצה את הכביש, ואישה עם שקיות נראתה צועדת מרחוק. אולי כדאי ללכת ולשאול אותה מתי אמור להגיע האוטובוס? כן.
זה מה שמנוחה הייתה ממליצה לעשות. היא קמה התחילה לצעוד בכבדות לכיוון האישה, אבל לפתע שמעה מאחוריה קול פסיעות.
איש צעיר, בחליפה ובכובע שחורים, הלך על שביל החצץ.
היא נשמה לרווחה ואמרה ברוך השם בקול.
"שלום". פנתה אליו בנימוס.
הוא נעצר. מופתע.
"אולי אתה.. א..אתה יודע מתי מתי צריך להגיע האוטובוס לט לטבריה"?
"לטבריה"? חזר אחריה. "את מתכוונת מטבריה. התחנה לטבריה נמצאת בצד השני, מאחורי העיקול. שם".
אויש!
"אויש", אמרה בצער רב וגדול ונורא.
הם עמדו שם. זה מול זה. איש צעיר ונבוך, ואישה מבוגרת שבורה למראה. הוא חש צורך לעזור לה, ולא ידע איך.
"אולי..אולי אתה מכיר את אחיינית.. את אחיינית שלי. אלישבע"? שאלה פתאום.
"אלישבע"?
אלישבע". הצביעה על הבית שלו ושל זוגתו. "אני דודה שלה. באתי לבקר אותה".
"את דודה שלה"?
"כן"! אמרה בגאווה. "היא חכמה מממ משו מיוחד.. היא לא כמוני.. חכמה משו משו מיוחד! כמו יואל. אבא שלה. אח שלי הבכור"!
אילו הייתה חדת אבחנה, הייתה מזהה רמז קל לבילבול אצל הבחורצ'יק מולה. אבל היא לא הייתה. לכן קיבלה את שתיקתו ההמומה כפשוטה.
"אז אתה לא.. לא מכיר"?
"דווקא מכיר. אלישבע היא אישתי".
"אשת.. אשתך?..אז אתה.. אז אתה.. טוב. אני לא מכירה אותך.. לא יכולתי לבוא לחתונה. אני לא יכולה לנסוע כל כך רחוק". התנצלה.
**
אלישבע התעוררה בבעתה. בחוץ כבר היה כמעט חשוך והיו נקישות על הדלת.
היא התיישבה על הספה וניסתה להבין מיהי, איך קוראים לה ואיפה היא נמצאת.
"אלישבע. תפתחי". איציק!
היא קמה לפתוח.
איציק נכנס. ואחריו הדודה חנה.
אלישבע"! נפלה על צווארה וחיבקה אותה חיבוק ענק ומזיע.
"דודה חנה".. אמרה. מסמיקה ומחווירה לסירוגין. "איזו.. איזו הפתעה"!
"הפתעה! בבבבבטח! איפה את"?
אני מצטערת. אמרה יעלי והשפילה עיניה.איציק צפה בהן, משועשע משהו.
"קודם כל". אמר לרעיתו. "תני לה משהו לשתות ולאכול. היא חיכתה הרבה זמן בחוץ".
הוא שלח אל אלישבע מבט מוכיח. לראשונה הצטערה על כי כל הזמן חיפשה בחור חריף מוח. היא כשלה אל המטבח ומלאה כוס במים צלולים.
דודה חנה נראתה זוהרת."כל כך.. כל כך התגעגעתי אלייך.. אני כל כך שמחה שבסוף פתחת לי את הדלת.. הבאתי לך מתנה. מאד מאד יקרה"! הוציאה את החבילה הוורודה והניחה על השולחן.
"אז אתה.. אתה לא השמעת עלי עדיין"? פנתה לאיציק.
"אני.. הו.. אני בטח. אספר לו עלייך.. הכל".. מיהרה אלישבע וגמגמה . "את הדודה הכי הכי שלי".
"את זוכרת איך היה כיף בקיץ כשהיה כשהיה לך חוחופש גגדול"? חייכה חנה בגעגועים. "עשינו חיים יחד"! פנתה לאיציק. "תשמח על שיש לך כזאת.. כזאת אישה".
"אני שמח. ואני שמח גם שיש לך דודה כל כך נחמדה. ואני בטוח שהייתי שמח באותה מידה אילו ידעתי עליה קודם".
יאלישבע לא יכלה יותר. היא פרצה בבכי גדול ובלתי נשלט.
"אני איומה".. בכתה אל כפות ידיה.. "אני יודעת. אני איומה"..
"חנה הביטה בה בבעתה.
"למה.. למה את בוכה תינוקת שלי"? נבהלה. "ששום דבר לא קרה. למה.. למה את אומרת שאת שאת איומה"? היא שלחה יד וחיבקה את כתפיה.
איציק נראה די אובד עצות.
"שתי מים והרגעי, אלישבע". הוא ביקש. "אל תבהילי אותה. היא עברה מספיק היום".
רעייתו עשתה כדבריו. הם ישבו סביב השולחן והיא הוציאה מהמקרר ומהארונות כיבוד ופירות.
"אז מה"? שאל איציק רק על מנת לשבור את השתיקה. "דפקת פה הרבה זמן"?
חנה לא ענתה מיד. הבכי של אלישבע זיעזע אותה, ונרה היה שהיא חושבת.
לראשונה בחייה זיהתה אצלה אלישבע היסוס. רמז למחשבה עמוקה.
ואז. פתאום. אמרה אפילו בלי לגמגם: "לא. מה פתאום. לא דפקתי הרבה זמן.. דפקתי חלש. חשבתי שולי אלישבע ישנה ולא רציתי להעיר אותה.. אם הייתי דופקת יותר חזק.. בטח היא הייתה שומעת ופותחת לי. נכון אלישבע"?
ולאלישבע המופתעת מאד מאד, קרצה קריצה שובבה.
]]>
