שלמה, ילד בן 13 הסובל מבעיות חרדה קשות, עד כדי נטילת כדורים פסיכיאטרים, הופנה אליי במטרה לעבור טיפול רגשי משולב CBT ותראפיה במוזיקה, במקביל לתוכנית ייחודית שנבנתה לו להתמודדות עם הפחדים בשיטת הCBT, הוא נחשף לעולם המוזיקה שסיקרן אותו, ולמרות שלא היה לו כל רקע מקדים או יכולות מוזיקאליות בולטות הוא החל בעבודה על שיר עם מילים מותאמות למצבו. מעבר לחידוד המסרים והמוטיבציה שבכך, הוא התנסה מאפס בתחום חדש, רכש כלים אישיים לפורקן אישי ככתיבה ושירה, הוכיח לעצמו כי הוא מסוגל ויכול, ותחושות אלו במקביל גם הקרינו לו לחייו האישיים, פיתחו לו את הביטחון והמסוגלות להתמודד עם מצבו שלא היו קיימים בו מלכתחילה, לימדו אותו על ריתמוס של תהליך וההכרח בסבלנות לאורך הדרך ונסכו בו כוחות ועוצמות עד לפתרון המוצלח לאחר מספר חודשים. בסופו של דבר השיר, היה לשיר הניצחון.
מוישי, בחור בישיבה קטנה חסידית, עם סיפור משפחתי מורכב ובעיות נשירה קשות, הופנה אליי כאמצעי אחרון וכאלטרנטיבה לבילויים מפוקפקים אחרים. שעות השיעור נקבעו בקפדנות לאותם זמנים כדי להוות אלטרנטיבה חלופית מספקת. גם הוא החל בעבודה על שיר משלו בהכוונתי וסביב נושא שהוא בחר- החטא, הסליחה והתיקון. לאחר חיפוש ובחירת הטקסט המתאים מהמקורות, עיבוד החומר והלחנת השיר, הוא אותגר על ידי לכתוב בשפת האם שלו- אידיש, בית שלישי במילותיו האישיות שיסכמו את מהות השיר. למרות התנגדות קלה וציון העובדה שמעולם לא כתב דבר הוא נענה לאתגר, ובסופו של דבר כתב מקירות ליבו את ה"פינאלה" המושלם לשיר. הסיפוק הגדול בא לידי ביטוי דווקא אצלו בתוצאות. פרסום השיר במדיות השונות נתן לו גאווה גדולה ואמונה בעצמו, פתאום הוא קיבל פידבקים חיוביים מהסביבה הקרובה והרחוקה. הוא התחבר לאנשים מתחום המוזיקה בזכות "כרטיס הביקור" המוזיקאלי החדש שלו והרגיש שווה בין שווים. בסופו של דבר לאחר עליות וירידות, וחצי שנה של דרדור מוחלט עד כדי אי הנחת תפילין, הוא מצא את עצמו מתחבר לישיבה חדשה ומיוחדת, שלישית באותה שנה, שהחיבור אליה היה דווקא דרך האופציה המוזיקאלית שקיימת בה, מאז הוא מצא את מקומו ומרגיש "בבית", את המכשיר הטמא הוא זנח והתנתק לחלוטין מחברה רעה וכל גורם חיצוני שהשפיע עליו לרעה ובחסדי שמים פורח ועולה שם מחיל אל חיל.
אברהם, בחור ישיבה גבוהה ספרדית, בן למשפחה מיוחסת, למד בישיבה בזכות "פרוטקציה" אך בפנים מרגיש רקוב לחלוטין ולא עומד ביכולות הלימודיות בכלל. רצו להעיף אותו פעמים רבות אך הוא נשאר בזכות ה"ייחוס", מה שהרגיע אולי את אביו אך אותו הוביל לדרדור קיצוני, באין כתובת אחרת הוא נגרר עם ה"שמונה בגדים" עד לפתחי מועדונים זולים, כאשר ההשפעה על אישיותו יורדת מחוסר ביטחון בסיסי למיאוס וגועל עצמי, בלי יכולת לדעת ולהבין איך יוצאים משם. כשאלי הוא הגיע הוא הכריז: "או ראפ, או פייטנות!.." את הקשר המשכנו כשבמקביל הפניתי אותו להשתלבות במקהלת פייטנים של ידיד ותיק, חזן ואיש חינוך יקר משכמו ומעלה. כיום הוא תפס פיקוד על החיים של עצמו ומשלב לימודים עם עבודה מפרנסת, הביטחון העצמי גבר לאין שיעור, דעתו התיישבה וגם סביבתו הקרובה הפכה מטבע הדברים לאיכותית יותר, והוא פיתח קריירת סולו עצמאית כפייטן. המוזיקה כיום היא להצהרתו הסיבה המרכזית שגורמת לו לקום בבוקר.
אריאל, תלמיד בי"ס במרכז חינוכי לנוער נושר, היה מהראשונים שהתחבר לרעיון לכתוב שיר, מוזיקה תמיד הייתה חלום כמוס בשבילו, ולמרות שבבית לא מעריכים ואף צוחקים עליו וגם החברים והסביבה, הוא נחוש להוכיח להם שגם הוא מסוגל. לא פעם הוא נחלש ובעיית הדימוי העצמי הנמוך שלו צפה, הוא לא מרוצה ולא אוהב את הקול שלו, לא אוהב לשמוע את עצמו במיקרופון ומתוסכל מחוסר היכולת לסלסל או לעלות גבוה
בטונים כזמרים מפורסמים. דרך המוזיקה הוא מקבל מסרים על כך שלכל אחד הקול המיוחד שלו, שאיתו נולד ואותו הוא יכול לפתח למקסימום האפשרי, ללא השוואה לזולת. הוא לומד במוזיקה, כמו בחיים, להעריך את עצמו יותר ללא השוואה מתמדת ליכולות של הזולת ומתרגל לשמוע, לקבל וליהנות מעצמו ומקולו המיוחדים לו ורק לו.
נתן, תלמיד נוסף באותו מקום מוגדר עפ"י מוריו כתלמיד כושל בכל המקצועות -"אפס". אך מפתיע במיוחד שדווקא במוזיקה הוא לא פחות מ100! הוא מהווה מודל לקנאה והערצה של חבריו כשהוא רק פותח את הפה לשיר ומגלה יכולות של זמר ותיק ומקצועי. אין ספק שבשיעורי המוזיקה הוא חווה לראשונה בחייו תחושת הצלחה ומצוינות. לא פלא שהוא הראשון להגיע לכל שיעור, עם חיוך גדול ומוטיבציה לנצל כל דקה מהשיעור עד תום. לאחר מספר שבועות הד"שים מהמורים כבר מגיעים: הם טוענים שמאז הוא רגוע פלאים בכל השיעורים! וגם כשהוא לא מבין כלום ואין לו מה לעשות משעמום, הוא ממשיך להגיע לבי"ס גם כשאחרים משתמטים, כי כבר יש לו סיבה לבוא: בשיעורי מוזיקה הוא "הכי הכי". גם כשקווי האוטובוס שבתו והוא היה מנוע מלהגיע למסיבת חנוכה לשיר את ה"סולו" שלו, הוא התאמץ והגיע "ספיישל" באיחור אופנתי, כי אין מצב שהוא "יפספס" את זה!.
אוריה, במפגש הראשון שלי איתו במסגרת שאלוני מיון והתאמה כיתתיים במרכז החינוכי לנוער נושר, היה היחיד שלא הצליח לבטא את עצמו בדף ולענות תשובה אחת כראוי, מה שהביא אותו לפרץ זעם ותוקפנות באותה סיטואציה. לאחר זמן נפגשנו שוב בשיעור פרטני. הוא התגלה כבעל רגש חם, וכשאותגר על ידי בבחירת נושא לשיר מיד השתפך על חייו כסיפור אישי לשיר ועל התהליך הרגשי שעבר עליו מאז כניסתו למוסד ועד היום. עם כתיבת השיר הוא פיתח יכולות ביטוי וערוץ תקשורת רגשי בד בבד עם המיומנויות המוזיקאליות וגם עבר תהליך של חידוד מסרים על משמעות החיים, השאיפות והכלים להגשמתם. למותר לציין כי מלבד הקשר המוזיקאלי נוצר אצלו, כמו אצל אחרים, חיבור וקשר עמוק הגורם לו ולאחרים לתקשר אף בנושאים אחרים, דילמות וקשיים, ולמצוא כתובת לשפוך את הלב בכל מצב ובכל שעות היממה ללא דמות סמכותית שופטת ומאיימת ומתוך קירבה רגשית עמוקה ומכילה.
עופר, בן להורים גרושים שמנסה תדיר לרצות את כולם ומחפש את מקומו בעולם, הגיע אלי עם תופעה מסקרנת: הוא נהנה ואוהב מאוד לשיר, אך לעולם לא ישיר בקולו שלו. הוא תמיד יחקה זמר אחר ששר את השיר..הוא גם לא מוכן שתהיה כל עדות ויזואלית זו או אחרת כהקלטה או הסרטה שתתעד את העובדה כי הוא שר. עם הזמן וההנאה, הוא לומד לשיר אף בקולו ובמקביל להכיל ולקבל גם את עצמו, דעתו ורצונות האישיים המתגבשים לעצמו, נהיה פחות אנמי בסביבתו הקרובה, ומתחיל ליהנות, לשמוע ולהשמיע גם את קולו שלו.
מנחם, בחור נושר, עם בעיות התפרצות וזעם קשות, לא מצליח לשמור על פיו נקי מקללות וניבולי פה מהסוג הגרוע ביותר במשך יותר מדקה ברצף. בתחילה היה גם בשיר פולט מידי פעם קללות תוך כדי שירה, כמו גם צרחות אימה וקולות משונים ולא נשלטים. בשיעורי המוזיקה הפרטניים הוא מצא בשירה פורקן מעשי לאגרסיות, למד שיש מקום גם לצעקות כשהם הרמוניים, במינון ובמקום המתאים ולמד על דפוסי שירה והתנהגות. כמו"כ הוא אותגר בכתיבה למרות אי האמון שלו ביכולות העצמיות שלו, ודווקא דרך הכתיבה (שיר על קשר אישי עם אמא שלו) התגלו לו ולי צדדים רכים ועדינים שלו, יכולת קשב ריכוז לעיבוד המסרים, סיפוק וביטחון עצמי שהתגבש לו עם התוצאה.
אבי אברהם, מלוה רגשי במסגרות לנוער נושר וקבוצות סיכון, מעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה
לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com
