כשמדובר בסוכרים גבוהים במיוחד המתיקות אינה נמדדת כמושג חביב במיוחד. אוף, שוב פעם עלה הסוכר. ממה הפעם? מה אכלת? לא יודע באמת? נו תזכר? איך נדע כמה לתקן?
אין לי כח, עזבי אותי הוא אומר.
נו בערך? אני מפצירה, לטובתך, לא כדאי כזה גבוה, סתם מסתובב בגוף מחפש במה לפגוע.
כן זהו הסוכר, כזה מיותר, לא מתוק במיוחד אפילו מר... ממש מר.
ממש כמו במשמר, מסדר, איך שתרצו. פשוט מתיש, כל יום כל היום, לעקוב, לבדוק, למדוד, לתקן, לאכול, לאזן... והחלק הנחמד בכל הסיפור (אולי, לא לכולם..) חייב ספורט.
כן יש לי ילד מתוק כבר ותיק אומנם בסוכרת, שש שנים, עמוסות מדידות מדדים ואיזונים, נפילות מעידות עליות וירידות.
אבל דבר אחד טוב שווה את הכל. הראיה ההסתכלות השונה, על החיים כמתנה, כלא ברור מאליו, כל יום זה פשוט תוספת זמן שניתנה כמחווה, כן ממש כך, על אף הסבל, הכאב, את הראיה הזו לא ניתן לתאר במילים זה משהו שמגיע כתוספת, עם הידיעה שמעכשיו הכל משתנה.
אז יש בונוס ענק משתלם. אנחנו כאן בתפקיד, ואת התפקיד הזה צריך לעשות כמה שיותר טוב, הכי טוב.
איך??? את הקושי פשוט לשקשק, עם תוספת אמונה חזקה, שזהו זה: הוטלה עלייך משימה, מעכשיו אתה הורה לילד מתוק מתוקי, לא סתם. התמודדות לא פשוטה, אך הכל תלוי מזווית הראיה.
מאיזה צד מסתכלים, של הטוב או של הרע?
מניסיון, הרע לא משתלם. (כמעט אף פעם, אולי ממש בפעמים בודדות בחיים כשצריך להגיש טפסים לביטוח לאומי וכאלו..)
אז מה בעצם טוב בכל הסיפור המתוק הזה? ככה: ללמוד שנתונים קיימים לא ניתנים לויכוח אבל ניתנים לשינוי ושיפור.
הבה נחשב: ניקח את הנתון "סוכרת" ואת הנתון "איזון" נחבר ביניהם נחסיר את הנתונים: "קשה" , "לא אנושי", "בלתי נסבל", נשמיט אותם לחלוטין מהמשוואה.
נוסיף אמונה נוציא שורש כזה, שמרבע את המשוואה בנתון "השלמה", אפילו אם היא מאולצת, התוצאה היא סוכרת מאוזנת משיגים באמונה ואז מתמודדים איתה בהשלמה. (זה ממש מדע מדויק)
הורים לילדים מתוקים במיוחד! מה שלמדנו בשיעור מתמטיקה חשוב זה ישירות בלי שנתכוון יעניק בטחון לילד המתוק שלנו לצלוח כל בדיקה, או זריקה כואבת, יותר בקלות.
אם נפנים אנו בתור הורים לילד סוכרתי, כי זה חלק מחיינו, בהשלמה, האיזון יהיה נגיש יותר, קל יותר , גם אם יש תקופות לא ממש מתוקות, הרי זה חלק מאתנו, מחיינו...
הכל ייראה אחרת. עניין של זווית.
]]>
