מיתוס הוא לא שקר. מיתוס הוא "בסך הכול" פרשנות של האמת. לרוב פרשנות מנחמת, מסתורית ומושכת. ומיתוס של ילדי אינדיגו נשמע אטרקטיבי במיוחד כשהילד שלך שוב הביא פתק זועם מבית הספר, קרע בטעות חולצה חדשה ושבר כיסא בניסיון להפוך אותו למטוס.
אכן, "ילדי אינדיגו" הוא בעצם שמם המיסטי של הילדים ההיפראקטיביים שסובלים מבעיות קשב וריכוז. בעיות ההתנהגות והלימודים האופייניים לילדים האלה מקשים עליהם ליצור מערכת יחסים טובה במשפחה ובבית הספר. בהכללה ניתן להגיד שהילדים האלה סובלים מקשיי הסתגלות בחברה ובמוסדותיה. היום הטיפול הנפוץ בבעיה הוא תרופות מסוג "ריטלין", "סטרטרה" ודומיהן.
אך כשיש הרבה ילדים שמאובחנים כ"שונים" ו"זקוקים לטיפול" בלתי נמנע שתקום גם תנועת מחאה של ההורים. נגד החברה, נגד הרופאים, נגד כל מי שלא מבין לנפשו של הילד. מי שקלטה את הצורך של ההורים לשלול את האבחנה הקשה שהם שומעים מרופא הילדים הייתה האמריקאית ננסי אן טאפ. היא הכריזה על עצמה כמדיום וטענה כי ההילה של הילדים האלה היא בצבע המיוחד הזה, צבע אינדיגו. אף על פי שאת ההילה הזאת כמו את בגדי המלך החדשים ראה רק ננסי אן טאפ הרעיון נהיה פופולארי ביותר. מכאן הדרך להתפתחות המיתוס הייתה קצרה.
נכון להיום המאמינים של תיאורית האינדיגו טוענים כי מדובר בגזע אנושי חדש שאמור להחליף את הגזע הקיים ובכך להציל את האנושות. לפי התיאוריה הזאת בעיות ההתנהגות של הילדים האלה הם רק ההתנגדות הטבעית שלהם ללחץ שהחברה מפעילה עליהם על מנת להרוס את ייחודיותם ולהפריע להם להשלים את משימת העל שלהם. כאלטרנטיבה לחברה האנוכית והאטומה עומדים כמובן ההורים והמחנכים שמבינים ללבם הכחלחל של ילדי האינדיגו ומוכנים לטפח את האישיות המיוחדת שלהם.
מכאן קל מאוד להבין מדוע המיתוס המגוחך של הגזע האנושי החדש שורד כבר כשלושים שנה ורק צובר מאמינים חדשים. בעיות קשב וריכוז הן בעיות נפוצות מאוד לצערנו, והורים רבים לא ששים לתת לילדיהם תרופות חזקות כדוגמת "ריטלין". מאידך, הם לא יכולים להתעלם מהבעיות של הילד ומתחילים לחפש דרכים אלטרנטיביות להתמודד עם העניין. הסיפור המחמיא על יכולות-על של הילד שתוך רגע הופך מ"מכת הכיתה" ל"מושיע של האנושות" מושך את ההורים ויחד אתם גם את ארנקיהם. התעשייה הענפה בצבע אינדיגו מפרנסת את מייסדיה ומרגיעה את קהל היעד המתרחב.
האם ניתן לקרוא למדריכי התנועה הזאת שרלטנים? דווקא לא. בדפדוף מהיר בספרות המוקדשת לנושא האינדיגו לא נראה כלום פרט לעקרונות מאוד בסיסיים של ההורות: להיות קשובים לילדים, להתחשב בצרכיהם, להביע להם אהבה, לגדל אותם באווירה תומכת וידידותית, לא להעמיס עליהם יותר מדי וכו'.
היום, כשרוב הרופאים מסכימים שיש אבחון יתר בכל הקשור לבעיות קשב וריכוז והיפראקטיביות, ויש ילדים שמאובחנים כך לא בשל בעיות פיזיולוגיות, אלא בעיות פסיכולוגיות בלבד, קל מאוד להבין ששינוי האווירה בבית וביחס של ההורים אכן מביא לתוצאות חיוביות. האם זה אומר שהצלת האנושות קרבה וגזע חדש משתרש היטב על כדור הארץ? לא בטוח. האם זה אומר שזה מגביר את המודעות לבעיות הנפשיות של ילדינו ובכך עוזר להם להתמודד עם הבעיות האלה? בהחלט כן. האם זה משנה את צבע ההילה שלהם? לא ידוע...
