אני טיפוס שבודק דברים לעומק או לרוחב. החלטתי שאני יוצאת מאזור הנוחות שלי-חדר הכביסה- ונכנסת למטבח לראות אם אכן כצעקתה.
הגעתי לפתח המטבח וזה הכה בי: אין לי אי. איך אני הולכת בדיוק לבדוק את הדבר הזה לעומק?
נזכרתי במעומעם שלחברתי הודיה שגרה באפרת יש אי. אממה לא דיברתי עם הודיה חמש שנים. רגע זה לא מדויק, פגשתי אותה בניחום אבלים לפני שנתיים אבל לא החלפנו מילה כי בעלת האבלות לא פתחה בדברים ודיי היינו תקועות. בכל מקרה אני מבינה שאני צריכה להרים טלפון ולהתקשר אליה. הבעיה שזה לא נעים בכלל אחרי כל השנים, אפילו שכחתי להתקשר אליה לאחל לה מזל טוב על התינוקת החדשה. רגע זה לא מדויק, לא שכחתי, פשוט לא התקשרתי כי מה ניתן לאחל לאישה שילדה את הבת השביעית? כמה אפשר לומר "הוו מזל טוב הודיה, בת -סימן לבנים?" זה לא תופס אחרי הבת החמישית לדעתי.
אני לא בורחת מזה. אדם צריך לעשות מה שאדם צריך לעשות נקודה. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב.
חייגתי אליה. הודיה הרימה. יש לה קול צפצפני. שכחתי. אולי בגלל זה לא חייגתי אליה כל השנים.
"הודיה את שומעת, קודם כל מזל טוב, אמנם זה היה לפני שנה אבל גם עכשיו אני בטוחה שכיף להתאחל. אז את כנראה תוהה למה אני מתקשרת? האמת שפשוט הרגשתי צורך לדבר איתך, התגעגעתי לקול שלך. אוי אני שומעת את הקטנה בוכה, אה זאת לא הקטנה? זאת אחת מעליה? את נשמעת עייפה הודיה, את רוצה אולי שאבוא לעזור לך קצת? בטח יש לי זמן. לא מפתאום בכיף ממש. אני מתארגנת ויוצאת אליך.
וואו זה היה מפחיד אבל הלך ממש טוב. אני מרגישה שמלמעלה מכוונים אותי. לקחתי טלפון, לקחתי את הקאנון שלי, אל תצחקו , אני עדיין מעדיפה לצלם במצלמה איכותית ולא בנייד.
הגעתי להודיה אחרי שעה וחצי בפקקים, מסוחררת ממנהרות ומחסומים.
דפקתי בדלת ואיך שהיא נפתחה מצאתי את עצמי עם תינוקת על הידיים ואת הודיה מצפצפת "מיכל איזה כיף שבאת!! אני לא מאמינה ועוד דווקא היום הקדוש ברוך הוא שלח אותך אלי ובדיוק יוסי לא יכול לעזור לי היום כי יש לו פרויקט עם הישיבה, אני לא מאמינה. את רוצה לשתות משהו? אוי צריך להאכיל אותה אני אביא לך בקבוק".
סוף סוף נכנסנו למטבח וראיתי את זה. היה שם אי. אי של שפיות. אי של שלום. אי של אחווה. אי של קקאו.
לא נתתי לרעשי הסביבה להפריע לי. ביד אחת ערסלתי את התינוקת. בעזרת הסנטר החזקתי לה את הבקבוק וביד השנייה צילמתי עם הקאנון.
הודיה נכנסה בסערה למטבח ואמרה שהיא כל כך מתנצלת שיש בלגן כה גדול בדרך כלל זה לא ככה מיכל, אני מאוד מאורגנת.
ואז החלטתי שאני לא שותקת יותר. "הודיה תספרי לי קצת על האי, האם זה נכון שכל אישה וטבח רוצים אי במטבח?"
הודיה הסתכלה עלי במבט קצת מוזר אבל הקטנה הייתה על הידיים שליייי וזה הספיק לה להבין שלא משנה למה באמת הגעתי, העיקר שהידיים שלה פנויות לכמה רגעים.
הודיה החלה לדבר בשצף קצף: "תראי מיכל החלום שלי היה שיהיה לנו אי ויוסי הגשים לי את החלום. יוסי מקסים. הוא הביא נגר שבנה לנו לפי הצרכים שלנו. האי הזה הוא מרכז הבית היום. הכול אנחנו עושים כאן. הילדים מכינים פה שיעורים. אוכלים ארוחת בוקר צהרים וערב. תראי, יש את הכיסאות כי בנו את זה ככה שהמשטח מעלה יצא מעט החוצה. ליוסי זה לא כל כך מספיק כי הוא גבוה אז הברכיים שלו נתקעות בארון מתחת אבל יוסי בדרך כלל אוכל עם הר"מים צהרים וכשאני מבשלת יש המון מקום ואני רואה אותם כל הזמן, לא שהיה אכפת לי לא לראות אותם כמה דקות ביום חחח. את מבינה למה אני מתכוונת? אוי קשה לך להרים אותה? שימי אותה בסל קל על האי . ואת שומעת מיכל......"
עוד לפני שהודיה סיימה כבר התחלתי לחוש עקצוצים במח ובידיים. הרגשתי שבדקתי את העניין לעומק ולרוחב והמסקנה היא שגם אני רוצה כזה. אבל לא כאן. כדאי מאוד שאזוז מהר לפני שיאשפזו אותי על אי שפיות זמנית.