הנרטיב היהודי // הרב אבי אברהם

המרצה הגיע לכיתה ובידיו דף מלא בנקודות, שהיו מסודרות עליו בצורה שווה.

הוא הורה לתלמידים בצורה פשוטה- לצייר ציור חופשי בדף, כפי שהם רוצים- ובלבד שהוא יהיה מתוח מקו לקו, באמצעות הקווים שנמצאים על הדף.

לאחר מספר דקות שיתפו התלמידים כל אחד ב"יצירתו".

כך יכלו להתרשם אחד ממלאכתו של השני, מי מהם השקיע בציור מורכב וניצל את רובו או כולו של הדף ומי הסתפק בציור פשוט וקטן, לצאת ידי חובה, מי צייר "ביית" ומי צייר "טיל" (פוחד מזה), מי עמד בכללים וחיבר נקודות ומי קצת "ברח" מהם.

המרצה הסביר על "הגישה הנרטיבית", לפיה כל אדם מקבל בחיים בערך את אותם ה"נקודות" במסע חייו. כולם מתמודדים עם קשיים ואתגרים בחיים, לצד הצלחות וסיפוקים טובים של עשייה. השאלה היא איזה נקודות אתה בוחר לחבר ברצף כדי ליצור את ה"תמונה" האישית שלך...

הנחת הבסיס של הגישה הנרטיבית היא כי האדם, מעצם טבעו, נוהג לספר לעצמו סיפורים בכדי להבין טוב יותר את סביבתו.

כל אדם מחזיק בסיפורים רבים על עצמו, על סביבתו ועל יחסי הגומלין עם אחרים, כאשר נרטיבים אלו נבנים לאורך השנים על סמך התנסויות ופידבקים המתקבלים מהסביבה. סיפורים אלו הינם בעלי משמעות רבה מאחר שהם הופכים להיות המקור לרגשות והתנהגויות של האדם.

נוכל לראות אדם קשה יום ומריר שמספר את חייו בצורה רציפה מרגע הולדתו ועד עתה, דרך תחנות של סבל מתמשך: ההורים שפשעו בו, הילדים שהתעללו בו בכיתה, האשה הקשה והעבודה ממנה פוטר. הוא בוחר במכוון 'להתעלם' אי שם מנקודות רבות של סיפוק ואושר גם בתחנות חייו שעבר ומבכר לספר לעצמו ולזולת את חייו דרך נקודות הקושי והסבל שלו.

נוכל לראות לחילופין גם אנשים שמתמודדים בגבורה עם סבל רב בחייהם, אך בוחרים להתמקד ולספר את ההשגחה ורגעי האושר שלהם.

הכל תלוי בסופו של דבר בדרך שלנו 'לחבר את הנקודות על הדף' של חיינו, ולהתאמן על הדרך שבה אנו בוחרים לראות ולספר לעצמנו את החיים שלנו, לברכה או לקללה.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הברכה והקללה תלויה בבחירתנו, ב"אם תשמעו"- היכולת להתבונן בצורה עמוקה יותר על מציאות ה' בעולם, ועל הסיבה והדרך שהוא מעביר אותנו בחיים כדי לבחור ולהסתכל על החיים שלנו בצורה מבורכת בכל מצב.

"החיים אינם מה שחיית אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". היטיב לנסח זאת הסופר גבריאל גרסיה מרקס בספרו "לחיות כדי לספר".

"סוד החיים"

אחת התפילות שאנו רגילים לבקש בתפילת שמונה עשרה היא תפילת "וכל החיים יודוך סלה".

הביאור הפשוט שלה היא כי רק מי שעודו בחיים יכול להודות לך הקב"ה.

אך יתכן לקרוא זאת גם אחרת.

מהו "סוד החיים"? מה מוסיף בפועל לאנשים חיים? ה- "יודוך סלה".

אנשים שמאמצים לעצמם את המיומנות לראות "יש" ולגלות הסתכלות החיובית על העולם, אלו שמחפשים ומוצאים תמיד על מה להודות.

מעבר לכך שללא ספק זה מוסיף להם חיים בכמות, זה הופך גם למאפיין איכותני.

"חיות" היא משהו שקורה גם תוך כדי תהליך, אנשים שמודים על חייהם הם אנשים שגם מצליחים לחוות יותר לעומק את החיים שלהם, לתת ערך ולהתרגש מכל דבר ולא לתת לזה רק 'לעבור לידם'.

כל ה"חיים"- האנשים הללו שיש להם 'חיות' ויודעים לחיות את הרגע ולהתרגש ממנו- "יודוך סלה". לומדים להודות על הטוב הזה ולא לראות בו מובן מאליו, הם אלו שזוכים לחיים ארוכים ואיכותיים יותר שמלאים בסיפוק והודיה.

לא סתם אנו מבקשים בתחילת אותה תפילת העמידה האישית: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

יש דרכים להציג את מציאות החיים שלנו. אנחנו מבקשים להתמקד ב"תהילתך", לראות את הכל במבט מודה ומעריך של הטוב הקיים. זה המבוא שלנו לתפילה ולחיים עצמם.

וזה מגיע אחרי שהסמכנו "גאולה" ל"תפילה", כשמצאנו והבנו כבר מהי "גאולה" והצלחנו להרגיש אותה בעצמנו, איך חווינו בעצמנו גאולה בחיים שלנו, שחרור ויציאה לחירות של קושי.

עם כח כזה ניתן לבוא לתפילה ממקום מודה ולהתפלל על הבאות להתמלא ולהיטען בעוד ועוד.

'תודעת הבחירה' מאפשרת לנו לא רק לכוונן את עצמנו כלפי העתיד אלא גם לתקן את העבר.

"בחירה" היא לא רק בין שני דברים קיימים. זו רק פונקציה אחת של בחירה, במובן הבסיסי שלה.

הבסיס של בחירה הוא להיות בגדר של מייצר מצב, כמו הקב"ה- לבחור לעשות או לא.

לבחור איך לחבר את הקווים בדף ולהשפיע יצירה שונה ואיכותית של חיינו.

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com@gmail.com