ברחבי העולם מציינים היום את "יום האושר הבינלאומי" הנחגג מידי שנה במטרה להדגיש את חשיבות העיסוק בהעלאת האושר בחיי האדם בעולם. החלטה זו נחקקה באו"ם לפני כעשור ופועלת לביסוס יום זה כיעד מדיני, מתוך הבנה שמעבר לזכותו הבסיסית של האדם לאושרו האושר קשור גם לפיתוח וצמיחה כלכלית.
מידי שנה מפורסם סביב יום זה 'דו"ח האושר העולמי' שמבוסס על סקר עולמי שנערך ומדרג את איכות האושר על פי מדדים של אריכות חיים, רגשות חיובים ושליליים, ביקורתיות ועוד.
למקרה שאלתם את עצמכם מי מככבת בראש, אז מדינת פינלנד והמדינות הסקנדינביות מככבות בראש הטבלה כבר כמה שנים ברציפות. ישראל עלתה בהדרגה למקום בעשרייה הפותחת, ארה"ב וגרמניה מדורגות נמוך יותר ואפגניסטן בתחתית הטבלה.
מפתיע אולי לגלות שישראל נמצאת במקום גבוה יחסית לפי מדדי האושר, כשזאת נמדדת גם תוך כדי תקופת הקורונה שהיתה בעולם ובארץ, חרף מחלוקות פנימיות וחוש ביקורת מפותח שנודע לבני עמנו. אך סתירה זו אינה המפתיעה ביותר.
סקרים אחרים מגלים כי 'בני ברק' היא אחת מהערים המאושרות בעולם.
לא בגלל שהיא עשירה ביותר, לא בגלל שהבתים בה הגדולים והיפים ביותר ואפילו לא בגלל שהיא הנקייה ביותר מבין הערים. העוני והצפיפות שבה הוא אחד מסמליה הגדולים, ועם כל זאת לטענת הסקרים האושר מצטופף אף הוא בעיר הדחוסה. מה ההסבר?
כדי למצוא תשובה לשאלה זו, עלינו להכיר ולהבין את הנוסחה לאושר בנוסח ר' חיים, מי שגר ומייצג את העיר מזה עשורים. שביתו ב'רחוב רשב"ם' היה שם נרדף לריכוזיות הגבוהה ביותר של פשטות, לצד ריכוזיות גבוהה ביותר של חיי תורה- המתכון הבדוק מבחינתו לאושר.
חייו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל יכלו להסתכם במילה אחת פשוטה: תורה.
כל נשימה שלו, כל מבע עין, כל מילה שיצאה מהפה או שתומצתה ולא יצאה מהפה, אמרה את חשיבות הערך השולט בחייו.
גם קירות ביתו ואיכות חייו העידה יותר מכל ש"LESS IS MORE".
פחות הסחות דעת, פחות ביטול תורה, הרבה פחות "עולם הזה", ניתוק כליל מהעולם החיצון על תחלואיו ומבזבזי זמנו זה משוואה פשוטה ליותר, הרבה הרבה יותר- תורה.
סדרי יומו הגדושים, כמות הפעמים שסיים את התורה כולה בפרק זמן קצר של שנה, שקיעות וידענות בקנה מידה בלתי נתפס שהוביל לתוצאה בלתי נתפסת של אדם שנדמה לנו כמלאך קדוש עליון.
הרב חיים קנייבסקי זצ"ל היה האדם המאושר ביותר בעולם. לא רק לפי מדדי אריכות ימים, חישבה חיובית שמקורה באמונה יוקדת, אלא משום שיש לו בעולמו רק את אהבתו הגדולה ביותר- התורה, ובה ולא בשום דבר אחר, הוא עוסק ברציפות יום ולילה משך כבר למעלה מתשעים שנה.
כל אדם שביקר אי פעם בביתו הרגיש את זה. שילוב פלאי של קנאה, הערצה, כבוד ומורא מאיש אלוקים קדוש ונורא. חש והצטמרר מהעוצמה והעילאיות שמקרינה ממנו, כמוה כפגישה עם התורה, ביחד עם תחושת הפשטות והניתוק משפת העולם המדוברת.
חיים של אושר וכבוד שכאלה, ללא 'רשת חברתית' וללא שום שאיפה פנימית ליח"ץ, ללא תארי כבוד וגינונים רשמיים הוא נישא בפי כל בטבעיות כ"ר' חיים" ותו לא. ספק אם היה בכלל מודע לתארים של כבוד שהכתירו אותו כ"שר" התורה.
חיים שכאלו שמסתכמים בכבוד עצום שמופגן בפעם האחרונה דווקא למי שהיה מנותק מכל העולם החיצוני והיה מחובר לפשטות ולא היה לו בעולמו דבר אלא התורה.
דרוש "גדול דור"...
מי יהיה לנו גדול הדור הבא?
מי יכול להיכנס ל'נעליו' ומה יעשה דור יתום שגדוליו נאספים לשמי עליון ומרגיש חסר דור המשך לאותם ענקים וכבירים?
אין אחד בעל לב בשר פועם שלא הרגיש את הצביטה והחלל העצום שהותיר אחריו גדול הדור הרב חיים קנייבסקי זצ"ל כשנלקח מעימנו בחטף לבית עולמו ביום שישי האחרון.
"אש תמיד תוקד על המזבח", נכתב בתחילת הפרשה בשלושה הקשרים שונים: קרבן עולה, חלבי השלמים ותרומת הדשן.
אחד מגדולי החסידות ביאר כי מרומז בכך על שלושה סוגים של אנשים: "עולה" מייצג את זה שכולו קודש לה' וחייו מוקדשים כליל להקב"ה, "שלמים" מייצג את מי שמאזן בין העוה"ב לעוה"ז ומשלב חציו לה' וחציו לכם, ו"תרומת הדשן" הינם אנשים שנמצאים כביכול בתחתית הפירמידה ושקועים עמוק בהבלי העוה"ז השקול כזבל ופסולת נותרים.
הפסוק מחדד כי אל לנו להתייחס אליהם בשאט נפש ובתחושת ייאוש כי אין להם תכלית ותקווה- מאחר ואין יהודי שאין בו את הפנימיות הקדושה, בכל אחד ישנה האפשרות הזו של "אש תמיד תוקד על המזבח" וכל מה שהוא זקוק לו זה רק לניצוץ אחד שמלבה את הפנימיות דבו שיכולה לעלות על המזבח בכל מקום ומצב שלו.
גם הדורות שקולים לשלושת המצבים הללו, ירידת הדורות.
בעוד דורות הראשונים, של האבות הקדושים, של תנאים ואמוראים וגאוני עולם שקולים לעולה שכולה קודם, דורות בינוניים הפכו לשלמים ואילו דורות אחרונים שלנו יתומים כבר ושקולים כתרומת דשן בהשוואה לאלו שלפניהם- אך עדיין "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכלה".
אש התורה קיימת ויכולה להיות בכל דור שהוא, בכל מצב ובכל אדם, לא רק בדור קדוש, לא רק באדם קדוש, אלא בכל אחד מאיתנו.
אכן, לא די ולא אפשרי שאדם אחד יכנס בנעליו הגדולות של גדול הדור, אלא נדרשת עבודה של כלל ישראל שכל אחד יוסיף מעצמו ואולי כך יהיה ניתן להשלים מעט את האבידה העצומה, כאשר כל אחד יבין שבידו הדבר להוסיף וללבות את אש התמיד שבוערת בו.
דרגות לא נתפסות של קדוש עליון, סדר לימוד מפעים ומדוקדק וסיום התורה כולה בהיקף בתוך שנה. ניצול זמן שמוקדש כולו לתורה, במשך למעלה מתשעים שנה כבר. אין שום דבר אחר בעולם. אין משהו מעניין יותר מזה בעולם.
ומאידך, השילוב של לעצור הכל כדי לקבל קהל- כדי להיות שם עבור מישהו אחר, לברך בשני מילים או בראשי תיבות, אנקדוטה שרק מי שמבין לעומק את גדלות התורה יכול להבין רמה כזו שלהגיד שתי מילים במקום מילה אחת- אצלו מדובר בביטול תורה.
ועדיין, הוא לא וויתר על קבלת קהל.
גם בגילו המופלג ובמצבים בריאותיים שבני ביתו התחננו שיפסיק מלקבל קהל- הדבר היחיד שבשבילו הוא הפסיק מלימודו למשך פרק זמן היה לעזור ולברך אנשים. שילוב נדיר של מי שאין לו בעולמו אלא תורה, ומאידך יכול ומרגיש אחריות רבה לפגוש אנשים.
אז מי יכנס ל'נעליו' של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל לאחריו? אף אחד לא באמת יכול להיכנס לנעליו.
כנראה שאנו זקוקים רק לכח משותף של ציבור שמבין שהחיים לפני ואחרי אינם אותם חיים, שהמצב החדש דורש מאיתנו כולנו לשנות ולהשתנות, להוסיף משהו על עצמנו, עוד מערך לימוד התורה ואהבת הבריות שהיו ליבת חייו של מלאך קדוש זה, ורק מתוך לקיחת אחריות משותפת ובכח של ציבור שלם שמקבל 'תוספת' על עצמו ניתן אולי לשאת איכשהו בחסר עצום כזה.
משנים סטטוס
טבעם של אירועים גדולים שמייצרים "קתרזיס" ציבורי. קורונה, ל"ג בעומר, סיפורי פגיעה שנחשפים בקול רעש גדול כבר לימדו אותנו שבמקרים כאלו לכל אחד יש מה לומר, והוא מרגיש צורך לחלוק, לשתף ולספר עם כל מי שרק מוכן לשמוע אותו.
יש שיראו בעין ביקורתית את 'פסטיבל הסטטוסים' שמעלים אנשים ברשתות החברתיות, משתפים תמונה אחרונה שלהם מתוך ביתו של ר' חיים, מקבלים את ברכתו.
גם אלו שלא זכו הרגישו לפחות חובה להעלות את תמונתו ולהביע את צערם וכאבם או לשתף סיפור שנגע בהם. עשרות ומאות התגודדו בפועל סמוך לביתו, בלי תכלית של ממש או ביקשו להיות קרובים בפעם האחרונה לגופו הדומם.
זה אנושי לרצות להרגיש עוד קצת קרוב לר' חיים, לנסות להנציח בתמונה את הרגע האישי, כביכול לשמור על הסטטוס או לעשות פרידה מדורגת של עיכול והבנה במצב החדש. אך אפשר ומוטב גם לקחת את זה שלב הלאה, לשדרג את הסטטוס לצפייה של 24 שעות לשינוי סטטוס אמיתי ופנימי בנפשנו.
להתחיל מהלך של להיות גדול הבא. להיות קצת יותר ר' חיים...
להיות קצת יותר ר' חיים אומר לבזבז פחות זמן על דיבורי סרק, על קריאת עיתון, צפייה בסטטוסים או גלגול קבוצות אינסופי בוואטספ, להיות קצת יותר ר' חיים עוסק בלפתוח גמרא- יותר פעמים וליותר זמן- התמקדות בעיקר החיים שלנו ולא בהסחות הדעת הרבות.
למעשה, 'להיות קצת יותר ר' חיים' אומר שלא צריך לכתוב סוף למאמר הזה, כי 'להיות קצת יותר ר' חיים' אומר שעליכם להפסיק לקרוא כעת את המאמר הזה כי הוא באמת לא חשוב מספיק ובמקום זה פשוט לחזור מההלוויה ולפתוח ספר, כפי שר' חיים מן הסתם היה ממליץ לכולנו. להתחבר למקור המרכזי של החשמל הרוחני בעולם ולהתחיל לקבוע סדר לימוד לעילוי נשמתו הטהורה.
מכיון שאני מניח שכולכם כבר הפסקתם באמצע ומיותר שאכתוב סוף, אז אני חושב שגם אני בשלב זה אלך לנסות להיות קצת יותר ר' חיים...
גם אנו יכולים היום בד בבד עם האבל על פטירתו 'לחגוג' את "יום האושר" בנוסח הרב חיים קנייבסקי זצ"ל.
יום של תזכורת ל'מהו אושר אמיתי'.
תזכורת לכך שאפשר גם לחיות חיים שלמים ומלאים של אושר, מידי יום ולא רק יום בשנה.
שנשמע ונתבשר בשורות טובות ונתבשר במהרה בביאת גואל צדק.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com