אמילי פרל קינגסלי, אם לילד עם תסמונת דאון, כתבה לפני שנים מאמר שנועד להמחיש את התחושה של הורים לילדים עם מוגבלות ותיארה את ההתמודדות בצורה מוחשית שעוזרת לדמיין איך זה מרגיש:
"כשעומד להיות לכם תינוק, זה כמו לתכנן טיול אגדי לאיטליה.
אתם קונים כמה ספרי הדרכה כדי לתכנן את תוכניותיכם הנפלאות. הקולוסאום, דוד של מיכאל אנג'לו, הגונדולות בוונציה. אולי תלמדו כמה ביטויים שימושיים באיטלקית. כל זה מאד מרגש.
אחרי כמה חודשים של ציפייה נלהבת, מגיע לבסוף היום הגדול. אתם אורזים את התיקים ויוצאים לדרך. כמה שעות מאוחר יותר המטוס נוחת. הדיילת מופיעה ואומרת: "ברוכים הבאים להולנד".
"מה הולנד?" אתם אומרים, "מה פתאום הולנד? אנחנו נרשמנו לאיטליה! אנחנו אמורים להיות באיטליה. כל חיינו חלמנו להגיע לאיטליה".
אבל היה שינוי בנתיב הטיסה. הם נחתו בהולנד ושם אתם חייבים להישאר.
מה שחשוב הוא, שלא לקחו אתכם למקום נוראי, מגעיל, מטונף, מוכה במגפה, רעב, חולי. זה רק מקום שונה.
אז אתם חייבים לצאת ולקנות ספרי הדרכה חדשים ואתם חייבים ללמוד שפה חדשה ותפגשו קבוצה שלמה של אנשים שלעולם לא הייתם פוגשים.
זה רק מקום שונה.
הקצב בו איטי מזה שבאיטליה, הוא פחות נוצץ מאיטליה, אבל אחרי שאתם נמצאים שם זמן מה ועוצרים את נשימתכם, מביטים סביב... אתם מתחילים להבחין שיש טחנות רוח בהולנד... שיש צבעונים בהולנד, אפילו רמברנדט הוא הולנדי...
אבל כל מי שאתם מכירים עסוק בלנסוע ולחזור מאיטליה... וכולם מתרברבים ומספרים כמה נפלא שם. וכל שארית חייכם אתם תאמרו: "כן, שם היינו אמורים להיות, זה מה שתכננו" והכאב הזה לעולם לעולם לעולם לא ייעלם... כי אובדן החלום הזה, הוא אובדן מאד משמעותי.
אבל... אם כל חייכם תבכו את העובדה שלא הגעתם לאיטליה, אולי אף פעם לא תהיו חופשיים ליהנות מהדברים המאוד מיוחדים והמאוד יפים... בהולנד".
לדעת לקבל את ה"לא"
מצוי שהרבה אנשים מתלוננים לעיתים על כך שהם פשוט לא יודעים להגיד "לא!"...
כאשר יציעו להם עבודה נוספת הם ייקחו אותה מיד- למרות שהם זקוקים ומשוועים כבר לחופש, רק כי לא נעים...
כאשר חבר יבקש טובה הם לא יהיה מסוגלים לומר באסרטיביות 'זה לא מתאים לי עכשיו', גם אם זה יבוא על חשבון המשפחה והילדים...
אך יש נושא קצת פחות מדובר וחשוב לא פחות; היכולת (או חוסר היכולת) שלנו לקבל "לא" ולהמשיך בחיים
החיים שלנו רצופים ב"לא" שכאלה.
אם זה בפגישות השידוכים, בקבלה למסגרת לימודים או עבודה ועוד כהנה וכהנה תחנות במהלך מסע החיים.
יש שישברו מכך, יש שיפתחו לכך אדישות ויש שינסו לקבל את המצב בהשלמה אך לפעמים קול פנימי ילחש להם 'אתם לא שווים וראויים באמת'...
כל אדם יכול להגיב לכך אחרת. הכל טבעי ונורמלי.
אך מה אם היינו יודעים ומבינים בצורה ברורה ואמונית יותר כי את ה"לא" קיבלנו מהקב"ה בעצמו?
האם זה עוזר או שמא פוגע אף יותר?
נחשון וקסמן הי"ד, סמל ולוחם בצה"ל נחטף לפני כ25 שנה בידי ארגון הטרור חמאס והנסיון לחלץ אותו מהשבי נכשל והסתיים ברציחתו רח"ל בידי המרצחים.
כאשר רואיין לאחר מכן בתקשורת אביו של נחשון, יהודי דתי ומאמין שביקש קודם לכן מעם ישראל לשאת תפילה לשלום בנו, הוא נשאל שאלה 'פרובוקטיבית' למדי: "ואיפה הלכו כל התפילות שלכם?..."
בתגובה הוא לא היסס וענה: "אנחנו ביקשנו והתפללנו מאלוקים. שאלנו וקיווינו בכל ליבנו לסוף הטוב, אלוקים החזיר לנו תשובה. מותר לאלוקים לענות גם "לא"..."
אמונה זה לא להאמין בהקב"ה רק כשטוב ונוח לך והוא עונה על תפילותיך ומשאלותיך. אמונה היא גם הדרך שבה אתה בוחר להתמודד עם ה"לא" שקיבלת כאשר רצית וציפית מאוד למשהו, שלא קרה בהתאם.
שיעור בהתמודדות
בפרשתנו מתאר משה רבנו, רגע לפני פטירתו מהעולם את אהבתו וכמיהתו להיכנס אל הארץ המובטחת, וכיצד למרות תחנוניו והפצרותיו הקב"ה אסר עליו להיכנס לארץ ישראל. הפרשה נקראת "ואתחנן" על שם הפסוק הראשון שבו היא נפתחת המתאר את תחנוניו של משה.
רש"י מבאר כי שורש המילה 'תחנונים' הוא מלשון 'חינם'. משה בענוותנותו הרבה התחנן לבורא העולם והתפלל שגם אם הוא אינו ראוי לכך, יזכה מאת ה' למתנת חינם שתאפשר לו להיכנס לארץ כמיוחל.
המדרש מציין כי המילה 'ואתחנן' רומזת בגימטרייה למספר התפילות שנשא משה: 515. מספר שמעיד כי הוא לא קיבל את הגזירה בשאננות וניסה כל שביכולתו כדי לשנות אותה.
"כשראה משה שנחתם עליו גזר דין, עג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר: ריבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה! באותה שעה לבש שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני הקדוש ברוך הוא עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית. ומה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה? הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע, בכל בית דין ובית דין, שלא יקבלו תפילתו של משה...
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי כחיות השדה, שהן אוכלין עשבים ושותין מים וחיין ורואין את העולם. כך תהא נפשי כאחת מהן.
אמר לו: רב לך.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, ואם לאו, הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקנו. כך תהא נפשי כאחת מהן.
אמר לו: רב לך.
כיון שראה משה, שאין בריה יכולה להצילו מדרך המוות, באותה שעה אמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"
למרות תחנוניו של משה, כבר נגזרה הגזירה ומשה קיבל על עצמו באמונה ובהשלמה את המוות ואת צידוק הדין כי לא רק שהוא לא יזכה לחיות בארץ ישראל, גם למות הוא ימות בחוץ לארץ, ושם ייקבר.
לא מדובר עבורנו רק ב'שיעור היסטוריה' אלא בשיעור עדכני ואקטואלי בהתמודדויות החיים.
משה רבנו נשאר להיקבר בחו"ל, בארץ ה"לא", ב'הולנד' שלו.
אולי כדי להזכיר לנו לקחת השראה ממנו כיצד עלינו לחיות בהשלמה עם המציאות שהקב"ה מכתיב לנו ורוצה בעבורנו, גם כשלפעמים היא לא מוצאת חן בעינינו מלכתחילה.
כשהציפיות והמציאות אינם נפגשים
אז חשבתם שה"בחור ישיבה" שלכם צריך לקום בשעה מוקדמת וללמוד לפחות כמה שעות בהתמדה גם בבין הזמנים, להתנהג ברצינות ואחריות ולהסתדר עם האחים והאחיות, אך בפועל זה מתנהל די הפוך: הוא קם מאוחר, מתפלל במהירות האור במקרה הטוב, בקושי פותח ספר כל הבין הזמנים, מנופח ועצבני ורב עם כולם כל היום, וחוץ מלהסתובב בין הרגלים, להיעלם עם חברים להשד-יודע-איפה לכל הלילה ולפתוח את המקרר וארון הממתקים כל שתי דקות- הוא לא ממש עושה משהו בבית.
איזו אכזבה ותסכול! האם זה ה"בחור ישיבה" שלנו? זה מה שהוא למד בישיבה כל השנה?...
האם לצעוק עליו ולחנך אותו יעזור? לשתוק ולהכיל את כל הנפילות שלו? ואיך להתמודד עם התסכול והאכזבה הפנימית שמבעבעים בנו עצמנו?
ברוכים הבאים להולנד!
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל חינוכי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com