בשנים האחרונות אנו עדים למציאות, שיש מספר לא מבוטל של בחורי ישיבה שמסיבות כאלה ואחרות יוצאים ממסגרת ישיבתית ועוברים למסגרות אחרות (אם בכלל) ויש אשר מתגייסים לצה"ל.
לדאבון לב אותם בחורים עם עזיבתם את היכלי הישיבה מצבם הרוחני הולך ויורד. יש לזה הסברים רבים, אבל כעת אני רוצה להתייחס לנקודה מרכזית ושורשית בהשקפה ובחינוך.
שמעתי ממספר בחורים אמירה מאוד כואבת 'עזבתי את הישיבה, עזבתי את עולם התורה. וכביכול ה' זרק אותי מהיכלו ואינו חפץ בי". לאמירה כזו יש השלכות אשר נגזרות ממנה בהכרח החלשות בעבודת ה' וירידה ברוחניות. אכן כן כאשר מחשבה כזו מקוננת בלב עד שהופכת לאמונה, שכביכול ה' זרק אותו ואינו שייך לעולמו ח''ו.
אין טעם בקיום המצוות ובלימוד התורה וכאילו התורה שייכת רק לבחורי ישיבה. ומה עם שלוש תפילות ביום? הס מלהזכיר! הרי כאילו אין ה' שומע תפילתו ח''ו. (מחשבות כאלו תופסות מקום בפרט אצל אנשים שעבודת ה' היא אמצעי לקשר בין האדם לבוראו, ולא כחובות שצריך למלאות).
טלטלה כזו יכול לחוש גם אברך שלמד כל חייו תורה בישיבות הקדושות ומפאת הצורך לצאת ולפרנס את ביתו היה עליו לעזוב את ספסלי בית המדרש ולצאת לעבוד. ובליבו מקוננת מחשבה שהתורה כבר אינה שייכת לו.
צריך לדעת ולזכור שהתורה ניתנה לכל עם ישראל ללא הבדל והיא שייכת לכולם. וכמו שאומרים בתפילה ''אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת''. ויש חיוב על כל אחד ואחד מישראל ללמוד תורה אם מעט ואם הרבה כל אחד לפי כוחו. וכן מובא ברמב''ם בהלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה ח ''כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה וכו'".
וכן היחס הוא בענין התפילה, ה' שומע תפילה של כל יהודי ולא משנה מי הוא ובאיזה מצב רוחני הוא נמצא כמו שאומרים בתפילת שמונה עשרה ''כי אתה שומע תפילת כל פה''. ומסופר על מנשה מלך יהודה שהיה רשע גדול עד שמלאכי השרת סגרו את השערים שלא תעלה תפילתו לפני ה'. וה' יתברך חתר לו חתירה מתחת לכיסא הכבוד וקיבל את תפילתו, ללמדך שאין דבר העומד בפני התשובה כי עצם הדבר שיהודי פונה אל ה' בתפילה זה כבר התקרבות אליו יתברך.
בנוסף צריך לדעת מה היא מעלתו של יהודי (באשר הוא) אצל ה' יתברך. ידוע הדבר בהלכה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. ולפיכך אם יארע מקרה של פיקוח נפש בשבת, מחללים עליו את השבת שנאמר ''וחי בהם'' ולא שימות בהם ח''ו. וכותב על כך המשנה ברורה (בביאור הלכה סימן שכ"ט בהלכות שבת) שאם נמצא תינוק בעיר שרובה גויים ויש עליו ספק אם הוא יהודי או גוי, הדין הוא בכל התורה שהולכים אחר הרוב ודינו כגוי לכל דבר. אבל בפיקוח נפש לא הולכים אחר הרוב ונחשב כיהודי לכל דבר, ומשום כך חייבים לחלל עליו את השבת אפילו שלאחר מכן הוא לא יקיים מצוות.
רואים מכאן דבר נפלא שחייו של יהודי חשובים לאין ערוך אצל ה' יתברך בעצם היותו יהודי. ודברים אלו מבהילים עד היכן אהבת ה' לעמו, וכמו שאומרים בתפילה ''אהבת עולם אהבתנו'' וכן ''אוהב את עמו ישראל''.
נקודה זו חשובה עבורנו ביחס כלפי עצמנו, וביחס כלפי זולתנו. והדברים אמורים כלפי כל יהודי באשר הוא ואין זה משנה כלל מי הוא ומה הוא עושה ולאיזה מגזר הוא משתייך.
וזה אמור גם אל הורים ומחנכים כאחד שצריך וחובה להרעיף על הבנים והתלמידים אהבה בלי תנאי כמו ה' יתברך. אי אפשר לתאר את ההשפעה שתהיה עליהם מבחינה רגשית וחינוכית, ובפרט כאשר נחדיר בהם את היסודות הללו.
הרבה נחת.