כיצד מצליחים לסייע לבני נוער מתמודדים?

די נמאס לי! תעזוב אותי בשקט! אל תחפרו לי! לא הולך לישיבה!

מכירים את ההתפרצות של בני הנוער? גם אתם מתוסכלים מול המילים האלה? מרגישים שאתם רוצים לצעוק לתוך הראש של המתבגר שאתם רק רוצים בטובתו אבל זה לא חודר, מה עושים?

פעמים אין ספור אני עומד מול בני נוער ומרגיש את המלחמה הפנימית בין הרצון לזרום ולהיות נחמד איתם לבין לבחור במה שטוב להם באמת. ומי אמר שמה שחשבתי זה באמת הנכון? מתגנבת מחשבה בלב,

קחו למשל את נפתלי שמתריס מולי בשביל מה צריך להתעקש על שיעורים גם בבידוד ואולי תוותר קצת הרב, מה יקרה? תן קצת אויר!

אז שיתפתי את נפתלי במקרה של רפאל:

אם לא הייתי מקשיב לשמעון? כנראה שהייתי נשאר באותו מקום, ואולי אפילו מגיע למצב גרוע יותר", מודה רפאל, מיד אחרי שהוא מסיים לשתף אותי במסע הארוך שהוביל אותו להפוך לאיש עסקים מצליח. אבל בשביל להבין את הדרך יוצאת הדופן שעשה רפאל, חייבים לחזור 14 שנה אחורה.

לסיפור החיים הכמעט בלתי ייאמן שלו קשה להישאר אדיש. השנה היא תשנ"ו רפאל היה אז ילד בן 12 שגדל בשכונה חרדית בירושלים. "אבא שלי היה מנותק", הוא מספר, "ההורים שלי החליטו להתגרש ואני נשארתי עם אמא והאחיות שלי. הקשר עם אבא פשוט התנתק לגמרי".

רפאל הצעיר לא מצא את עצמו בתוך הבית, לאור שרשרת הבעיות שהתפתחו עקב מצבו הרגיש, והחל לחפש ריגושים בחוץ: "בכיתה ז' כבר התחלתי לעשן סיגריות ולתפוס את מקומי בשולי החברה ומשם ההתדרדרות הייתה מאוד מהירה".

המדרון הפך חלקלק ותלול יותר כשרפאל קיבל את הבשורה שהישיבה שלו החליטה שהוא לא ימשיך ללמוד שם יותר. "בגיל 15 כבר הכרתי היטב את הרחוב", הוא משחזר, "באותם ימים הייתי בורח מכל מה שמריח איש חינוך ולא הייתי לי מסגרת כי העיפו אותי מהישיבה".

זמן קצר לאחר מכן הצטרף רפאל מסגרת מתאימה לנערים כמוהו. הוא החל את לימודיו שם, אך עדיין המשיך לברוח אל הרחוב ולחפש ריגושים. באחד הטיולים נתפס פורץ גם את הגבולות המכילים של המסגרת והוחלט לסלק אותו גם משם. "אמא שלי הרימה כבר ידיים, העיפו אותי מכל כך הרבה מסגרות, היו לי בעיות בלי סוף - אבל הפעם לא הייתי מוכן לוותר על הלימודים", הוא מצהיר בנחרצות, "במסגרת שלמדתי בה הציבו לי תנאים מאוד ספציפיים על מנת שאוכל לחזור. כל החופש הגדול למדתי ובתחילת השנה ניגשתי למבחן שבו קיבלתי 100 וסופית אפשרו לי להמשיך את הלימודים שם".

על ההחלטה שקיבל הוא לא לוקח את הקרדיט רק לעצמו. באותה התקופה, לצד המדריכים שחנכו אותו, החל ללוות אותו מישהו אחד, 'המנטור' כלשונו, שבלעדיו אולי הכול היום היה נראה אחרת לגמרי – שמעון כהן, המנהל של המסגרת. לדבריו, שמעון האמין בו גם ברגעים בהם הוא בעצמו לא האמין. "תמיד הוא היה אומר לי שאם אצטרך את העזרה שלו הוא יהיה שם, בהתחלה לא האמנתי לו - התרגלתי לזה שהרבה אנשים אמרו לי את זה ולא באמת היו שם", הוא מספר, כי מה שהיה שונה בשמעון מכולם זה שהוא אף פעם לא ויתר לי תמיד דרש ממני לעמוד בציפיות, גם 'כשהסברתי' לו שאני זה משהו אחר, לא כמו כולם, אני לא מציית לכללים, שמעון לא ויתר.

וזה מה שהביא אותי לקבל החלטה ששמעון עוד יראה ממני הרבה נחת, "כשהחלטתי להפסיק לחפש ריגושים ברחוב בגיל 18 הוא הבן אדם היחיד שידע שכן ייצא ממני משהו, כל בן אדם שעברתי בדרך לא האמין בי - אתה מרגיש את זה כשבני אדם חושבים שכלום לא יצא ממך.

הוא תמיד אמר לי 'אתה יכול להצליח, אתה תלוי רק בעצמך".

וכך אכן היה, לאחר שהחליט שעל המסגרת הוא לא מוותר, רפאל התחיל את הלימודים עם החלטה נחושה שהפעם זה יהיה אחרת. "בהתחלה חיפשתי מקום שאולי יטפל בי, כמו מוסד גמילה, אבל הבנתי שזה פחות מדבר אליי - רציתי יותר לעבוד על עצמי, לצאת מהעולם הזה שנולדתי אליו ולהתחיל חיים חדשים והחל להקשיב באמת לשמעון שהציב לו רף חדש לאן לשאוף ולהתקדם, הוא מספר, "התהליך שעברתי היה מאוד משמעותי והעניק לי המון כלים להמשך הדרך".

הנער שחלם על משפחה וחיים מסודרים הציב לעצמו 3 מטרות ברורות:

• הראשונה הייתה לצאת מאזור הנוחות שלו,
• השנייה להפסיק לחפש ריגושים בחוץ.
• והשלישית לבנות לעצמו סיפור חדש.

בחודשים הראשונים העבודה הייתה קשה ומתישה, אבל כשהציעו לו את אשתו לעתיד הרגיש רפאל לראשונה שמשהו טוב קורה, כשחיפש עבודה ביקש ראיון עם מנכ"ל חברה גדולה, רק מהאומץ שברעיון התקבלתי לראיון", הוא משתף, "אמרתי לו שאני רוצה להיות בחזית החברה ולהזניק אותה קדימה. המנכ"ל שבירר עלי קצת אמר שבגלל העבר שלי הוא חושש להפקיד בידיים שלי תפקיד בעל אחריות, שיתפתי אותו במוטו ששמעון החדיר לי כל הזמן 'מי שלא מוותר לך לא מוותר עליך' וכך אני מתכוון לפעול בחברה, יצאתי משם עם תפקיד בכיר, והשאר היסטוריה.

"דע לך", אמרתי לנפתלי, "כי כשאני לא מוותר לך אני לא מוותר עליך".

הורים ואנשי חינוך יקרים הדבר הכי חזק שאתם יכולים להעניק לילדכם המתבגר זה להיות עוגן חזק שאפשר להישען עליו, ובכדי שהוא ידע שיש על מי לסמוך הם בודקים אותנו בלי סוף,

וכשהמתבגר מרגיש שעומדת מולו דמות יציבה שיודעת בבירור מה היא רוצה מאמינה בו ואוהבת אותו, זה מעניק לו תחושה שעליו אפשר לסמוך,

ובמיוחד בתקופה זו שהבלבול וחוסר הוודאות מקבלים נוכחות ובקלות מאבדים שליטה, חשובה שבעתיים התובנה הזו לחלחל ולתפוס מקום שכשאנחנו לא מוותרים להם אנחנו לא מוותרים עליהם, כי הם יקרים לנו ואנו אוהבים אותם באמת ורוצים עבורם את הטוב ביותר.

אז הורים ומחנכים יקרים הישירו מבט מול המראה ושננו לעצמיכם עד כמה אתם אוהבים את הילדים הנפלאים שלכם ובגלל זה אתם נחושים לא לוותר להם כי אתם לא מוותרים אליהם, ותנו חיבוק אוהב לנכס הכי חשוב שלכם בלי לוותר על הגבולות והדרישה להתקדם.

בהצלחה

הכותב הוא מומחה למצבים מורכבים בחינוך, מוביל פרויקטים – דרך אמונה