הפסיכולוג החברתי אברהם מאסלו (1908 – 1970) פיתח את התיאוריה המפורסמת שלו כ"מדרג הצרכים", המכונה גם "הסולם של מאסלו".
לדבריו, כל אדם שואף להגשים את עצמו ולפתח את ה"עצמי" שלו, הכולל את הרגשות, המחשבות והתפיסות שלו בנוגע לעצמו ולסביבתו. שאיפה זו הינה בראש מעייניו, אולם האדם יכול לעסוק בצרכים רוחניים נעלים, רק לאחר שמילא את הצרכים הבסיסיים יותר, החיוניים לקיומו. הקיום קודם למהות.
מאסלו הגדיר "מדרג" של צרכים פיזיים ורוחניים, החיוניים לקיומו של האדם.
משמעותו של המדרג היא, שהאדם יכול להתקדם לשלב הבא, רק לאחר שצרכיו הקודמים התמלאו. שלבי המדרג הם:
- קומת הבסיס- הצרכים הפיזיולוגיים: אוכל, שתייה, אוויר לנשימה, שינה וכדומה.
- קומה מעל- ביטחון אישי: מקום מגורים, ביטחון תעסוקתי, בביטחון בריאותי וכדומה.
- קומה מעליה- הצורך בהשתייכות: זהו כבר צורך חברתי, וכולל את הרצון להשתייך ולהיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. שלב זה קשור לגיבוש הזהות העצמית.
- קומה נוספת מעל- הצורך בהערכה חברתית: זהו צורך להרגיש מכובד ולהגיע למעמד, להערכה ולהכרה חברתית.
- ובקומה הכי עליונה- הצורך במימוש עצמי: יכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.
פסיכולוג וחוקר אמריקאי אחר בשם פרדריק הרצברג (1923-2000) הבחין במדרג של שתי קטגוריות: גורמים פיזיים וגורמים פסיכולוגיים.
לצרכים הפיזיים הוא קרא "צרכי אדם" ("האדם הראשון") ואילו לצרכי הנפש הוא קרא "צרכי אברהם" ("אברהם אבינו").
הרצברג התעניין במיוחד בשאלה מה מניע אנשים בעבודה. הוא הגיע למסקנה כי הכסף, השכר והתגמולים הפיננסיים אינם המניע היחיד. אם משלמים לעובדים יותר, הם לא בהכרח עובדים טובים יותר, משקיענים יותר ויצירתיים יותר.
הכסף ממלא תפקיד מרכזי עד לרמה בסיסית מסוימת, אך מעבר לזה, המניע האמיתי של העובד הוא אתגר הצמיחה, היצירה, מציאת המשמעות ורתימת מיטב כשרונותיו למען מטרה חשובה.
הכסף ממלא את "צרכי האדם" שלנו, אך המשמעות שאנו שואבים מעבודתנו, מספקת את "צרכי אברהם" שלנו.
הרמב"ם במורה נבוכים חלק שלישי (פרק כ"ז) מציג מודל צרכים של שתי קומות של תקינות האדם: תקינות הנפש ותקינות הגוף.
לדעת הרמב"ם, תקינות הנפש נכבדה יותר מתקינות הגוף. אולם תקינות הגוף קודמת בטבע ובזמן והיא תנאי סף לתקינות הנפש: "כי האדם אינו יכול לתפוש מושכל, אפילו אם הוסבר לו, כל שכן שיתעורר לזאת מעצמו, בשעה שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק".
לא פעם הורים לנערים נושרים מבקשים ממטפל / מחנך לשנות את המצב הדתי החדש שבנו נמצא ילדם, אך הם לא מבינים עדיין כי לפני כל הנושא התיאולוגי הדתי קיימת קומת בסיס של בריאות הנפש שעדיין לא באה אצלו על סיפוקה.
לא יתכן להתעסק עם התיקון הדתי ולהשתמש בהצלפות שכאלו, לפני בניית חוסן אישי. רק לאחר מכן 'יש איפה לדפוק מסמר' כלשון העולם.
בפרשת "תולדות" הקודמת, עסקנו ביעקב אבינו הקונה את הבכורה מעשיו מתוך ההרגשה שזהו ייעודו וזהו מימושו הרוחני העצמי: להמשיך את דרכו הרוחנית של אברהם בעולם, בהפצת האמונה בה'. והנה, כתוצאה מכך שהוא לקח את הברכות המגיעות לו צורה הזו, הוא נאלץ לברוח על נפשו מפני עשיו וחייו מקבלים 'טוויסט' בעלילה.
יעקב שעד לפני רגע ניצב בשלב הגבוה ביותר ב"סולם" של מאסלו - שלב המימוש העצמי והתכלית, נאלץ כעת בעודו נמלט על נפשו מפני עשיו, לחזור ולדאוג לצרכיו הבסיסיים ביותר: לביטחון אישי, מזון ומחסה.
בדיוק בשלב הזה זוכה יעקב אבינו המודאג, להתגלות אלוקית בחלום (חלום ה"סולם", כמה מתאים). התגלות שבה הקב"ה מבטיח לו שהוא יתמוך בו וידאג לביטחונו האישי. יעקב הנרגש מודה לקב"ה על כל הטוב המובטח לו ומקבל עליו נדר תודה.
כאשר יעקב נודר לה' ומונה את ההבטחות האלוקיות שקיבל, הוא עושה זאת כביכול, במעלה ה"סולם" של מאסלו. החל מן הצרכים הבסיסיים אל הייעוד:
"וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש" (צרכים פיזיולוגיים ובטחון אישי)."ושבתי בשלום אל בית אבי" (השתייכות והערכה חברתית). "והיה ה' לי לאלוהים" - אזכה לקרבת ה' - למימוש העצמי הרוחני (בראשית כח, כ - כא).
יעקב אבינו מזהה שהוא נמצא ב'מצב עכב"ר'.
עכב"ר משמש כמודל לזיהוי רגש באזורי סכנה.
כאשר אנחנו רואים שאנחנו במצב עכב"ר (עייף, כועס, בודד, רעב) אנו יודעים שרף הסיכון שלנו גבוה יותר והחוסר שקט הזה עלול לפצות עצמו בנפילה כואבת, במשהו מסוכן ופוגעני או סתם בהתפרצות לא מתאימה ולא נשלטת.
כאשר אנו מזהים את הרגשות הללו ומודעים למצבי הסיכון יש ביכולתנו להתמודד עימם באופן מיטבי יותר ולהשתמש במנעד של פתרונות מתוך רפרטואר קיים או נרכש.
יעקב אבינו מזהה את עצמו כחסר "לחם לאכול ובגד ללבוש"- צרכים פיזיים בסיסיים, כחסר ביטחון ושמירה- בודד, ובעייפות פיזית ומנטאלית מתלאות הדרך. הוא בוחר לבטא את המצב והרגש, למלא עצמו בקשיבות ובכוונה ולהיעזר בתפילה להקב"ה שיסייע לו להתמודד עם מצב העכב"ר שבפניו כדי להגיע לתכלית- עבודת ה' ומימוש רוחני, שלא יוכל להתממש ללא השלבים המקדימים כדברי הרמב"ם.
את הסולם של מאסלו אנו פוגשים שוב, גם ביציאת מצרים. כאשר ה' מחליט לגאול את עם ישראל הוא מצווה את משה לבשר לעם על הגאולה בארבע לשונות: "והוצאתי", "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי" (שמות ו, ו- ח). מתברר ששלבי גאולה אלה, מכוונים גם הם במעלה סולם הצרכים של מאסלו:
"והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם" - יציאה מן העבדות, השעבוד והעינוי (צרכים פיזיולוגיים וביטחון אישי).
"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים" - גאולה מן החיים כגרים בגולה – זרים, והחזרה להיות משפחה, שבט ועם (השתייכות, להיות חלק מקבוצה).
"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים" "והבאתי אתכם אל הארץ..." – כנגד הייעוד הרוחני והאישי.
גם בברכת כהנים ניתן לראות פירמידה של מדרג וסולם צרכים דומה, שבבסיסו ברכת הקיום הבסיסי "יברכך ה׳ וישמרך"- שמירה וביטחון.
מעליו ברכות של צרכי ההשתייכות החברתיים "יאר ה׳ פניו אליך ויחונך", בבחינת למצוא חן בעיני אדם.
והשלב הגבוה ביותר בברכת הכוהנים הוא צרכי הצמיחה וההגשמה של האדם- "ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום".
המימוש העצמי האולטימטיבי של היהודי המאמין במרחב רוחני בקרבת אלוקיו כפי שנאמר בתהילים (כז׳, ד׳): ״אחת שאלתי מאת ה׳, אותה אבקש. שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי, לחזות בנועם ד׳ ולבקר בהיכלו״. זוהי השאיפה האולטימטיבית למימוש עצמי ורוחני כאחד.
בעולם המודרני, מסופקים לרובנו הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים ותחושת הביטחון אישי הנדרשת לקיומנו כמתווה חיים אלמנטארי ובסיסי לקיומנו כעם. ואילו אנו, פנויים כיום לעסוק יותר, בצד החברתי והרוחני של חיינו.
אמנם גם בין אלה, ישנם כאלו המחפשים את מימושם העצמי לא בתחומי הרוח, אלא בתחום הצרכים הגשמיים ומחפשים "לעשות כסף", "לעשות לביתם" ונשארים תקועים כל חייהם אי שם בתחתית הסולם ולא מצליחים להעפיל את החלק הרוחני של החיים - אל המימוש וההגשמה העצמית הגבוהה יותר.
חשוב לזכור תמיד את אלו שעדיין נמצאים בשלבים המוקדמים. אלו שאנו שם בשבילם כדי לספק להם הגנה וצרכי בסיס, על מנת לדאוג לקיומם והתפתחותם האישית במעלה הסולם.
ילד רעב, בודד או כואב הוא לא ילד שיכול ללמוד ולהתקדם. הוא לא ילד שיכול להשיג חיבור לדברים רוחניים כאשר הוא עסוק במלחמת הישרדות קיומית או חסרים לו חסכים שונים בתחום בריאות הנפש שלו כביטחון ודימוי עצמי, חוויית הצלחה, פידבק והערכה מהזולת.
רק כאשר צרכים אלו ימומשו הוא יוכל להתקדם ולצמוח הלאה בדרך העולה בית אל.
בידנו הדבר.
הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.
לתגובות, הארות והצטרפות למסר שבועי מעצים על הפרשה מהרב אבי אברהם בוואטספ שלחו שם ומספר פלאפון תומך למייל: merkazkuma@gmail.com