כאנשים בוגרים, כמחנכים, כהורים, התקופה לפני יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, מציפה ייסורי מצפון אודות איך נהגנו עם ילדינו, איך קיבלנו אותם ואיך התייחסנו אליהם. פתאום צפות ועולות בנו נקודות למחשבה- מה יכולנו לעשות אחרת.
כשעושים חשבון נפש וגוללים את כל מה שעברנו השנה, מגיעים למסקנה כי אין ספק שצריך "לחשב מסלול מחדש". לקחת את מה שחשבנו שנכון ולהפוך אותו, לצאת מהמקובע והידוע ולהפתיע- את עצמנו, אך לא רק.
תחשבו - כמה הילד שנפגע מאיתנו מחכה לבקשת הסליחה? בדרך כלל הילד אפילו לא חולם שהאדם המבוגר שפגע בו יבוא לבקש את סליחתו. אך בתת מודע, זה הדבר שיושב על ליבו. וכמובן שזו חובה גמורה לעשות זאת.
פעם מחנך אחד פגע באחד מתלמידיו והילד נפגע מאוד. באותו הערב המחנך התקשר לילד לבקש את סליחתו, והילד כמובן סלח. המחנך לא הסתפק רק בשיחה הלילית, אלא למחרת בבוקר ביקש את סליחת הילד לעיני כל הכיתה.
לימים, סיפר אותו תלמיד עד כמה השתנתה אצלו תפיסת העולם של המבוגר, אשר יכול להיות גם רגיש כלפי הזולת. על אף הקשיחות, המרחק והרצון לחנך.
לפעמים אנחנו כמחנכים או כהורים, עושים טעויות. אך זו לא בושה לעשות טעות- הבושה הגדולה היא לא לתקן את הטעות .
ילדים ובפרט נוער, מתמודד באופן מאוד רגיש עם כל הנושא ולכן צריך המון זהירות. מחנך טוב, בין אם זה מקצועו ובין אם זה כחלק מהיותו הורה, יודע גם להודות בטעויות שלו ואינו מפחד להגיד "טעיתי" ואף לבקש סליחה.
אז בימים אלו, נעשה חשבון נפש כדי שנוכל להגיע ליום הקדוש יום הכיפורים טהורים ונקיים.
גמר חתימה טובה.
הכותב הוא מנהל בית הספר נעלה - תיכון טכנולוגי בביתר עלית