"אני יודע כבר מה שתגיד לי מראש.." פתח האבא שישב מולי לפגישת יעוץ, "וגם קראתי את הטור שלך ב'כיכר השבת'... הנושרים הם 'אנוסים' ותמיד נשאר להם 'ערך עצמי בסיסי' וכו' וכו'... אבל תגיד לי רק דבר אחד- איך אפשר להכיל את הילד גם כשהוא עושה לך עבירות חמורות מול העיניים?..."
את תשובתי לאבא חילקתי לשניים. החלק שעוסק במהות וצורת התיקון והחלק שעוסק בסמכות ההורית החדשה ובמודל חינוכי שעשוי לעזור באיזון שבין ההכלה לדרישה.
השבוע אעסוק בחלק הראשון של הדברים מכיוון שהם נוגעים גם לפרשת השבוע ובהמשך בע"ה ארחיב גם על החלק השני.
'הכשר' ליצר הרע
"כי תצא למלחמה.. וראית בשביה אשת יפת תואר.. וחשקת בה"
"במלחמת היצר הכתוב מדבר. לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". (רש"י)
בסוגיה זו של "אשת יפת תואר" יש לברר כמה שאלות מהותיות, שיישובם אולי ייתן לנו הבנה בהירה יותר באיזה מלחמת היצה"ר מדובר כאן ולמי?
א. דברי רש"י בסוגיית יפת תואר תמוהים מאוד. וכי מכיוון שהאדם עלול לבוא אליה באיסור "מתירה" לו התורה כבר את החוויה בהיתר? מה פשר הגישה וה"הכשר" הזה? מדוע דווקא פה ולא בשאר איסורים בתורה?
ב. בשלמא אם היה מדובר בריקים ופוחזים, אולי. אך הלא אנו מדברים כאן על גדולים וצדיקים בקנה מידה גבוה שיצאו למלחמה. מי שהיה ירא לבב לא הלך למלחמה, כלומר כל מי שפחד שלא יצליח כי יש איזה חטא בידו לא התגייס. כלומר שמי שהתגייס היה בטוח שאין בידו שום חטא כלל!
מסופר על הח"ח שעשה "סימולציה" בעיירתו והוכיח להם שמכל העיירה מי שנשאר וכשר בעיני עצמו עפ"י כל הקריטריונים הנ"ל וראוי לצאת למלחמה זה רק הוא בעצמו ועוד ישיש אחד שהיה בעיירה.
"היתכן?" שאל הח"ח, "ששני זקנים שבקושי יש להם כוח פיזי ינצחו צבא שלם ואדיר?"
ומיד ענה שבוודאי התשובה היא- שכן! כאשר זה רצון הי"ת אז רק כך מנצחים.
וא"כ נשאלת שאלתנו, אחרי שראינו באיזה סדר גודל נמצאים ה"מגוייסים" לצבא במלחמה- גדולי הדור...
היתכן שהתורה תספר לנו על יוצאים למלחמה כאלו שיתפתו לחשוק באשת איש שבויה? האם זה בדיוק מה שעומד להם בראש ח"ו כרגע? הלא לא מדובר בפשוטי עם כאמור?
מדוע שלא תדריך אותם התורה להתגבר אף כאן על יצרם ולהתמודד עם החטא? הלא הם מורגלים כבר להתמודד עם נסיונות ויצרים?
ג. אם נתבונן נראה שטיבו של היתר זה אינו בעצם הסכמה לפריקת עול, אלא מסה של הוראות והגבלות: איך לקחת, כמה לחכות, מה לעשות עד שיוכלו למסד את הקשר בהיתר ולשאת אותה לאשה. איך זה מסתדר עם כך שמדובר באדם שרצה לפני רגע לקחתה באיסור? מה 'עוזר' בתהליך הזה 'להרגיע' את היצר הבוער?
האם לאדם שחפץ לקחתה באיסור גמור ידברו כל ההוראות הללו בכלל? האם הוא יסכים פתאום להמתין "ירח ימים", לנוול את שערה וכיו"ב? הלא אם היה מוכן לעבור על החמור בוודאי שמסוגל לעבור על הוראות קלות יותר כסייגים אלו?
בהכרח שעלינו לייסד כמה הגדרות והנחות ראשוניות:
א. מציאת אלטרנטיבה כשרה
לא מדובר בסוגיית יפת תואר ב"היתר" כללי שמשמעותו מתן לגיטימציה לחופש ופריקת עול, אלא ב"הכשר" חשוב ונצרך.
'הכשר' כמו 'הכשר' הוא אינו מתן כשרות לאוכל שאינו כשר, אלא מתן אלטרנטיבה כשרה ומותרת לדבר אסור.
הגמרא (חולין קט:) מביאה את דברי ילתא שאמרה לרב נחמן בעלה שעל כל דבר שהקב"ה 'אסר' הוא נתן כנגדו בהיתר משהו דומה: הכשיר אכילת כבד (רש"י: שכולו דם וטעם דם לו) כנגד איסור אכילת דם, דם טוהר כנגד דם נדה, חלב חיה כנגד חלב בהמה ומוח של שיבוטא כנגד חזיר, גרושה כנגד אשת איש, ויפת תואר כנגד כותית.
סוגיית יפת תואר אם כן היא אחת הדוגמאות בגמרא לכך שהתורה משתמשת בגישה זו כדי לתקן את היצר הרע- בדבר עם 'הכשר'.
ב. מהו 'חינוך'? תיקון היצר ולא כבישת היצר!
"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". בא ללמדנו גישה לחיים. גישה איך להתמודד ולהילחם עם היצר הרע.
אל היצר הרע צריך לדבר בשפה שונה ובצורה מתוחכמת יותר. לא לבוא תמיד "ראש בראש" ולומר: "אסור!", אלא לבוא ולהראות את ה"מותר", להפנות אל מה ש"כשר וטוב" ולספק את תאוותו בכך, באלטרנטיבה "כשרה למהדרין".
כשם שכאשר נגיע לילד קטן ונרצה לקחת לו צעצוע מסוכן לא ניקח לו בברוטאליות את הצעצוע אלא נביא לו ברגישות תחליף ראוי שיעסיק אותו, כך לא ניתן במצב רגיל להגביל ולאסור בלבד על בחור או נער "אסור לך פלאפון כזה!" למשל, אם לא נמצא לו פתרון תחליפי ואלטרנטיבה ראויה לשמה לשורש הבעיה שלו- השעמום שמוביל לחטא.
גם בחינוך, מגדיר הרב שלמה הופמן זצ"ל, אין שום מצוות חינוך שמתבטאת ב'מה אסור'. הוא מביא לכך ראיה את התו"ס (נזיר כח:) שכותב: "דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצווה אך להזהיר מלעבור אין זה חינוך..."
להגיד לילד "אל תעשה כך", זה לא חינוך. גם אם 'אילפת' והרגלת אותו (לא) לעשות כך.
החינוך הוא מה 'כן' לעשות, וגם 'איך' לעשות.
ה"חידושי הרים" שאל על התו"ס הרי כתוב שקודם "סור מרע" ואח"כ "עשה טוב"?
וענה: איך מגיעים ל"סור מרע"? ע"י "עשה טוב"!
זהו סוד תיקון היצר. ע"י סיפוקו בצורה חיובית כך שאין לו צרך לקבל סיפוק מהרע.
סוד החינוך, מתרה בשער הרב הופמן, הוא לקחת את כל הכוחות הטבעיים של האדם ולנתב אותם לטובה, לעצב אותם לעשייה חיובית (סובלימציה). רק כך תשתחרר האנרגיה שחייבת להשתחרר היכן שהוא במקום להשתחרר בצרה שלילית. עשיה חיובית שתתאים לתכונות ושיהנה ממנה.
בגמרא מסופר על אמורא שהיה קונה לילד שלו כלים פגומים מהקדר והוא היה נותן אותם לילד שלו- בשביל שישבור אותם...
הוא לא ראה בכך קלקול ו"בל תשחית" אלא 'תיקון'- של הילד ששאב מכך הנאה, וזו היתה הדרך שלו ועבורו לפרוק את האנרגיה בצורה תועלתית במקום שזה יצא בצורה אחרת ושלילית ח"ו.
מובא גם בגמ' מס' שבת שלמ"ד "השובר כלים מחמתו- חייב" משום שסובר שזה לא מעשה של קלקול שפוטר, אלא מעשה של תיקון יצרו ויש בכך משום מלאכה!...
ה"מוזיקה" כמשל, משמשת כגורם מצוין ל"תיקון היצר", וראוי היה להקדיש לה מאמר בפני עצמו.
מלבד ערכה העצמי כחוויה מספקת ואלטרנטיבה כשירה, היא עשויה לשמש גם כלי כחומר ביד היוצר למספר יעדים ומטרות נוספים: שיפור הביטחון העצמי וחיזוק הדימוי, ויסות מצבי רוח, פיתוח מיומנויות אישיות, אתגר וחוויית הצלחה. ניתן לממש וללמוד בהקבלה אליה רבות על החיים, על הסביבה ועל האישיות העצמית, לחוות העצמה ולרכוש כלים וכישורי חיים.
מענים נוספים הוכיחו את עצמם כמועילים לתיקון היצר כתחומים אחדים של ספורט, אומנות למינה, העשרה של קורסים בלתי פורמאליים שמשולבים במסגרת, לפי גבולות וחזון המסגרת, ומוכיחים עצמם כמענים מקדמים ומשפרים לנער במלחמת היצר האישית שלו ובגיבוש עצמו.
משמעות החינוך הבלתי פורמאלי תורם רבות, כפי שהוכיח ד"ר ראובן כהנא במחקרו אודות המפנים הבלתי פורמאלים ומשמעותם:
לפי כהנא הקוד הבלתי פורמאלי כולל כמה הנחות לגבי המתבגר:
א. הם מחפשים משמעות אותנטית לחיים. אחד המאפיינים הבולטים לחיפוש זה הוא החתירה שלהם למידה רבה יותר של ביטוי עצמי.
ב. הם מעוניינים בהזדמנות לפרשנות והבנייה של חוויות אישיות
ג. רוב המתבגרים בוחרים רציונאלית (מנקודת מבטם) את הפרשנות המשמעותית ביותר עבורם, למרות ריבוי פרשנויות אפשריות לאותה החוויה
ד. אותנטיות מתפתחת בעיקר בהקשרים חברתיים המבוססים על צופן המאפשר חופש ובחירה. הבחירה החופשית היא רכיב עיקרי בהתנהגות המתבגרים.
בכל "קורס" או "מענה" בלתי פורמאלי ישנו ערך מוסף או יותר מאחד, המסייעים לנער לגבש את עצמו ועמדתו מתוך בחירה חופשית והבניית העקרונות של חייו.
הצפנים ההתנהגותיים העומדים בבסיסה של התפיסה הבלתי פורמאלית הם:
"וולנטריזם"- בחירה חופשית בכל הנוגע להצטרפות ועזיבת המסגרת ולפעילויות בתוכה, כך שה"מחיר" העתידי של הכרעות כאלה הוא מינימלי.
"רב מימדיות"- מרחב גדול של תחומי פעילות ומיומנויות מגוונות, שוות ערך מבחינת החשיבות וההערכה החברתית.
"סימטריה"- מגע גומלין המבוסס על יחסי שוויון או שוויון-ערך של משאבים. פיתוח עקרונות וציפיות בתיאום הדדי, בלא אפשרות לכפייה.
"דואליזם"- קיום בו זמני של מגמות שונות, כמו שייכות והישגיות, תחרות ושיתוף פעולה.
"מורוטוריום"- דחייה זמנית של מחויבויות והחלטות, המאפשרת "ניסוי וטעייה" אישי בטווח רחב בתוך ומחוץ לגבולות מוסדיים.
"מודולריות"- הבנייה אקלקטית של פעילות, הנעשית בהתאם לאינטרסים ונסיבות משתנים.
"אינסטרומנטליזם אקספרסיבי"- מיזוג של פעילות בעלת תגמול מיידי, לצד פעילות יצרנית, המכוונת בעיקר להשגת תוצאות עתידיות בטווח הרחוק יותר.
סימבוליזם פרגמטי- ייחוס משמעות סמלית לעשייה ו/או להמרה של סמלים למעשים.
בבואנו להתמודד עם יצרים מסוג זה אל לנו אך לעסוק ב"כבישת היצר"- הגבלה והדחקת הטבעים בצורה נחרצת, כי מצב זה אינו בר השגה באופן מוחלט, אלא לנקוט בגישה של "תיקון היצר", כלומר הפניית ותיעול הדחפים וניתובם למקור אחר שמייצר להם הנאה וסיפוק.
ג. חשיבות ה"מסגרת"
כאשר התורה באה ללמד אותנו גישה זו ככלי להתמודדות עם "כי תצא למלחמה- במלחמת היצר הכתוב מדבר" שבפרשתנו, היא בוחרת במכוון לדבר על היצה"ר של הגדולים והטובים שהם ללא שום חטא, דווקא משום ש"כל הגדול מחברו- יצרו גדול הימנו".
כדי שלא נבוא ונאמר שגישה זו תקפה ליצה"ר מזן מסוים, קטן יותר וזניח, שלא מתאים לכל אחד ואחד, דיברה כאן התורה בכוונה על יצה"ר גדול ביותר ודרסטי, כמו במקרה של צדיקים שיצרם גדול יותר ותקף אותם.
איך יתכן שזה קורה גם לצדיקים וגדולי הדור ברמה שכזו? מלבד התשובה ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול" ישנו לימוד נוסף חשוב:
הבעל הטורים עונה את התשובה הפשוטה: האמת היא שלא עלינו כל אחד, בכל דרגה, תלוי ב"מצב".
מצב של יציאה וניתוק מ"המסגרת" השומרת ומזינה הוא הגורם הראשון והקריטי שיכול להוביל גם אדם טוב מאוד לדרדור.
אשם תורם של מלחמה ברקע גורם וגורר אף הוא למצב של השחתת הנפש, גם כאשר נקודת המוצא גבוהה במיוחד, ואולי דווקא בגלל זה (יצרו גדול ממנו).
המראות הקשים של דם נשפך יוצרים רפיון וקלקול הנפש בכל אחד ובמיוחד בנפש גבוהה לכך שלא התנוונה ורגישה לקלקול הנפש שבזה יותר ממה שאנחנו המנוונים כבר היינו רואים ומוצאים בזה. כל אחד ח"ו יכול להגיע לחטא במצב שכזה.
כאשר אין אלטרנטיבה מחזקת בדמות מסגרת מכילה- הדרך חופשית ופתוחה לנפילה חופשית.
מצב כזה הוא כשלעמו 'מלחמה' ועל מראות הדמים יעיד כל אחד שהתעסק עם נער שנשר מהמסגרת ונפל עד מהרה למחוזות החטא.
"הדבר היציב ביותר בחייו של הבן שלי..." שח לי השבוע בכאב וצער אבא נוסף לנער מתמודד, "הוא שאין לו שום יציבות!..."
מאוד קשה עד בלתי אפשרי לטפל ולהציל נער שתלוש מהמסגרת. כי מסגרת היא לא רק יציבות וסטטוס קוו, היא גם 'צורת אדם' ששומרת עליו כבסיס. קומת הבסיס של בריאות הנפש ויציבות אנושית.
מסגרת טובה שגם תכיל ותדע להתמודד עם שורש הבעיה, לייצר לנער 'ארגז כלים' להתמודדויות החיים ולספק לו מענים ותחליפים כשרים לעידון היצרים, תוכל לגדל אדם שידע לצאת למלחמה בעתיד.
למלחמת היצר, למלחמת החיים...
לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:
• לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים"
• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"
• לקריאת המאמר השלישי בסדרה "על כנפי נ(ו)שרים: הכל בראש"
• לקריאת המאמר הרביעי בסדרה "האם אני נושר? הנערים שמחוץ ל(ה)גדרות"
• לקריאת המאמר החמישי בסדרה "מחוץ ל(ה)גדרות – האם יותר חרדים נושרים?"
• לקריאת המאמר השישי בסדרה "אלול: הזמן לזהות ולשנות את ה'נושר' שבנו"
הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.
לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com