דמיינו את עצמכם עומדים למרגלות הר סיני, מוקפים בעשן, רעם וברקים. קול השופר מהדהד דרך הקהל, כל תו נוכח פיזית. ההר עומד כעמוד עשן, גם מפחיד וגם מעורר השתאות. האנשים, המומים מהמפגש האלוקי הזה, רועדים ועומדים מרחוק.
״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַלַּפִּידִים וְאֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” (שמות כ, יד)
התורה מספרת לנו שהעם “ראו את הקולות”. איך אפשר לראות קול? קול זה משהו ששומעים, לא רואים. רש”י מתייחס לתיאור המבלבל הזה ומסביר שבסיני, הגבולות הרגילים בין החושים נפרצו. הוא כותב: “רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר".
ההתגלות הייתה רגע יחיד במינו בהיסטוריה, חוויה שאין לה מקבילה או חזרה. כל החושים התעצמו, והעם ראה בבהירות חסרת תקדים. אך דווקא בתוך התצוגה העצומה הזו של כוח אלוקי, התורה מציגה לנו פרדוקס: “וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל” (שמות כ, יח). בעוד העם חווה רגע של בהירות שאין כמותה, משה נכנס אל ה”ערפל”—הערפל העבה, הבלתי חדיר. הוא צעד אל מקום בו הראות הייתה אפסית. כאן נמצא הדרמה: בני ישראל ראו בבהירות שאין כמותה, אך משה לא ראה כלום.
אני מציע שהפתרון לפרדוקס הזה טמון בשלוש המילים הראשונות ובשלוש המילים האחרונות של הפסוק: “וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקים.” התורה מלמדת אותנו שאם אתה חושב שהבנת הכל בצורה מושלמת, אז היכן אתה נמצא? אתה עומד כמו העם, מֵרָחֹק, רחוק מאוד מהאמת. נוכחות אלוקית אמיתית נמצאת לא בהבנה המוחלטת אלא באימוץ המורכבות, בחוסר הוודאות, ובחוסר הבהירות. אלוקים שוכן ב”ערפל”.
השיעור העמוק הזה על טבע ההתגלות האלוקית מעודד אותנו ליצור מקום לפרספקטיבות מגוונות. בעולם המודרני, אנחנו לעיתים קרובות נצמדים לוודאות, מאמינים שיש לנו את האמת המוחלטת. התפיסה הנוקשה הזו יכולה ליצור פילוגים ולעוור אותנו לעושר שבדעות האחרות. התורה מזכירה לנו שוודאות כזו מרחיקה אותנו מהאלוקי. הבנה אמיתית נובעת מאימוץ אי הוודאות והכרה במגבלות שלנו.
הנביא אליהו חווה את השיעור הזה בעצמו. כאשר חיפש את האלוקים, הוא לא מצא אותו ברוח, ברעש או באש: “וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָּהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’ וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” (מלכים א י”ט, י”א-י”ב)
זה מלמד אותנו שחיבור אמיתי עם האלוקי, ועם הזולת, לעיתים קרובות לא בא דרך תצוגות גדולות או הצהרות רמות, אלא דרך נוכחות שקטה והקשבה עמוקה. ה”קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” מייצג את השקט לפני המילים, את השקט העמוק שממנו נובעים ההבנה והמשמעות האמיתית.
זה אותו שקט עמוק שחווה אהרון כאשר בניו נלקחו ממנו: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י, ג). בשקט המסתורי הזה, ה”דממה”, אנחנו עומדים בפני הבלתי ניתן להסבר. השקט הזה אינו רק היעדר קול אלא השקט העמוק שלפני המילים, המלא במשקל הבלתי נאמר והלא נודע. זה השקט שממנו נוצרות המילים, כשאנחנו עומדים בפני מסתורין הקיום. המילים שלנו נוגעות רק בפני השטח של המציאות האינסופית והבלתי ניתנת להבעה. התחלנו לפני המילים, ונגמור מעבר להן.
מהשקט העמוק הזה נובעות השאלות הקיומיות הגדולות ביותר שלנו: למה אנחנו כאן? מהי המטרה של הכל? איך נוכל לדעת שלום ולחיות בשמחה? למה להיוולד כדי למות? כל אחד מאיתנו עומד בתוך ה”דממה” הזו, מנסה להשתמש במילים כדי להסביר את החוויה האנושית שלנו ולהסביר את עולמנו לעצמנו. תהליך זה מביא את זרם המילים האינסופי שבו אנו מנסים לסדר את חיי האדם ולהרגיע את הלב האנושי באמצע חיינו.
בהכרת זאת, עלינו להעריך שכל אחד מאיתנו מעצב את המסתורין מתוך ה”ערפל” וה”דממה”. בתוך הערפל העבה והאניגמטי של ה”ערפל” והדממה העמוקה של ה”דממה”, כל פרט מנסה להבין את הקיום. אנו מעצבים ומשנים את הבנתנו, מפרשים את המסתורין האלה באופן מתמיד לפי מי שאנחנו. לכן, עלינו להעריך שאחרים יעשו זאת בדרכם הייחודית. בהכרת הדרכים הייחודיות שכל אחד מאיתנו לוקח בניסיון להבין את ה”ערפל” וה”דממה”, אנו רואים את האנושיות המשותפת שלנו ואת החיפוש המשותף שלנו למשמעות.
כשאנחנו חוגגים את חג השבועות, נצא עם האומץ לחפש את אלוקים לא בבהירות אלא במורכבות. נלך אל תוך אי הוודאות והעמימות, בידיעה ששם, ב”ערפל”, שוכנת הנוכחות האלוהית. ובמרחבים שבין המילים שלנו, נמצא את השקט שמחבר אותנו. כי זה בשקט הקדוש הזה, ה”קוֹל דְּמָמָה דַקָּה”, שאנו מוצאים באמת את הנוכחות האלוקית, את האחדות ואת השלום שהלבבות שלנו כל כך מחפשים.