מה דעתכם על המשפט הבא? "היום חמישים יום שהם שבעה שבועות ויום אחד לעומר".
מצד אחד זה נכון, היום בלילה הוא היום החמישים לספירה. מצד שני איננו סופרים בפועל. מצד שלישי, למה באמת לא סופרים? הרי התורה אמרה "תספרו חמישים יום"? מצד רביעי, אותה התורה אמרה לספור "שבע שבתות" בלבד שהם תשעה וארבעים יום, ותו לא.
ובקיצור: להבין עניין ספירת העומר וחג השבועות? (ועוד שאלה צדדית שכדאי להבין: לכאורה היה צריך לספור "היום יום ראשון לעומר", "היום יום שני לעומר" וכן הלאה… למה סופרים "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'?)
יסוד הדברים נעוץ בקרבנות של ימים אלו.
קרבן העומר - היה מאכל בהמה, היו מביאים שעורים (הגמ' מציינת ששעורים זה מאכל בהמה) לבית המקדש, את השעורים היו מביאים כמות שהם (כפי שהבמה אוכלת) ושורפים באש.
בחג השבועות היו מקריבים "שתי הלחם", זה היה עשוי מחִטה (מאכל אדם), הפרידו את הגרעינים טחנו ועשו קמח ערבבו במים ואפו לחם (כדרך שאוכלים בני האדם).
ולפני שנעמוד על משמעות הדברים, נמשול משל למה הדבר דומה? לילד קטן וחמוד שנולד לאבא שלו. באם נשאל: ממתי הילד הוא בן של אבא שלו? התשובה תהיה: מהרגע שנולד.
זהו, שיש כאן כמה שלבים, וכדי להמחיש את הרעיון ניקח שאלה לדוגמה קיצונית: מתי הבן מרגיש קשר הכי חזק לאבא שלו?
במשך חיי היום יום הבן עשוי להתחצף לאבא במיוחד כשהוא קטן וחסר שכל, גם כשהוא גדל, אם האבא מקטר ותלותי זה סיבה אצל הרבה אנשים לא לסבול את הוריהם.
ואז מגיע הרגע שנשמת האבא פורחת ועולה לשמים להידבק ביוצרה, אז לפתע מרגיש הבן עד כמה האבא חסר…
[פעם כתבה אשה אחת לרבי מליובאוויטש שיש לה הרבה מריבות עם אמהּ. ענה הרבי: אימי ע"ה נפטרה, והיא חסרה לי, הייתי משלם הרבה כסף כדי להיות במחיצת אימי עוד רגע אחד… ו(כשמבינים מה המשמעות והחשיבות האמיתית של האמא) איך בכלל יש זמן וחשק לריב? רק שלצערינו הרב רוב האנשים קולטים את החשיבות של האמא בעיקר לאחרי שהיא נפטרת מן העולם… כמאמר המשורר "אידישע מאמע"]
ובכן, אמת אמנם שההכרה החזקה של הבן באביו מגיעה לאחר פטירתו, אבל מהרגע שנולד (ועוד לפני) הוא כבר בן של אבא, ואט אט הענין חודר לתודעתו והכרתו. אמרו חז"ל (ברכות מ.) "אין התינוק קורא אבא עד שיטעום טעם דגן" משמע שיש בדגן ענין מסויים שמעניק לתינוק דעת להכיר את אביו. בגמ' שם מוזכר ש"עץ הדעת" הוא "חטה" (לדעה אחת), כי באכילת חטה מוסיף האדם דעת והכרה.
רק שצריך להבין: מה הרעיון העומד מאחורי הדברים הללו? הרי הבן הוא ילד של אבא מהרגע שנולד ומה פשר תהליכי ההכרה והתודעה הללו? (ליתר דיוק: ממה הם נגזרים?)
פשר דבר כך הוא: האדם מורכב משתי נפשות, נפש בהמית ונפש שכלית (בהמשך כשנעבור לנמשל נתרגם את הנפש השכלית לנפש אלוקית, אך כרגע אנו עסוקים במשל, והמשל נכון לכל אדם - כולל גויים).
הנפש הבהמית עסוקה בעצמה עיסוק תמידי-אין סופי. "לפתח חטאת רובץ", מאז הגיחו לאויר העולם הישות (היא ה"חטאת" של התינוק) עוטפת את האדם. הוא חש את עצמו ורוצה ורוצה ללא הרף. תשאלו הורים צעירים כמה התינוק מתחשב בהם… הוא לא מתחשב באף אחד, רק בעצמו וצרכיו…
הנפש השכלית היא כבר יותר אובייקטיבית, היא חושבת על העולם בצורה פחות אגוצנטרית. ככל שהאדם מוסיף יותר דעת ונהיה פחות אגואיסט, כך הוא נותן יותר מקום לתודעה שלו להכיר להוקיר ולכבד את מי שהביא אותו לעולם.
כלפי מה דברים אמורים?
"אנו בניך ואתה אבינו" "בנים אתם לה' אלוקיכם", "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך".
אַמַמַה, יש לנו שתי נפשות, נפש בהמית ונפש אלוקית.
הנפש הבהמית כשמה כן היא "בהמה". הבהמה רוצה לאכול ולאכול ולאכול, היא לא נותנת צ'אנס למשהו אחר.
אם כן, כיצד ידע האדם ויכיר באלוקיו?
לכן נתן לנו ה' אלוקינו נפש אלוקית, נפש זו גם היא בתוכינו מאז הדיבר הראשון במתן תורה "אנכי ה' אלקיך", החל מאז ה' הוא אלוקינו, שלנו, בתוכינו.
ומאז נולד היהודי ישנה התגוששות ומאבק תודעתי בתוך האדם, הנפש הבהמית אומרת "הב הב" והנפש האלוקית אומרת "אבי אבי".
אפשר לסכם זאת בדברי החכם מכל האדם הוא שלמה המלך בספרו קהלת (ג.כא.) "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ".
המלחמה הזו בין שתי הנפשות היא מלחמה עיקשת ומתמדת. כל עוד רוח חיים באפיו הנפש הבהמית שואפת לתאוותיה והנפש האלוקית שואפת אל על.
ובכן, שאלת השאלות: איך אפשר לנצח?
כדי לנצח חייבים לגייס מרגלים משורות הנפש הבהמית ובכך לעודד את ה"בהמה" להצטרף למעגל האלוקי.
הא כיצד?
כמו במשל: כאשר נספר לילד שאבא דואג לו ועוזר לו ועשה לו כל הצטרכויותיו ונדאג שהילד יקבל "דגן" בכך הוא יוסיף דעת, כך לאט לאט הבהמה האגוצנטרית תפנה את מקומה, במקצת עכ"פ, לטובת ההכרה וההוקרה של האבא.
כך גם בנמשל: כאשר נספר ליהודי שה' "הוא אבינו הוא מלכינו הוא מושיענו" "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלת" "יסובבנהו יבוננהו יצרצהו כאישון עינו" "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" "ה' בדד ינחנו ואין עמו קל נכר"… כך אט אט תחדור התודעת האלוקית גם לנפש הבהמית, גם ה"בהמה" תבין שתורה ומצוות הם לטובתה.
[ר' הלל מפאריטש אמר: אילו בעלי התאוות היו "יודעים" כמה כיף להתפלל, הם היו זורקים את כל תאוותיהם ורצים להתפלל…]
אלא שבשביל שזה יקרה צריך "דעת", והרבה. ובשביל שיהיה "דעת" צריך להתבונן כמ"ש (ישעיהו א.ג.) "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו (אך מה לעשות ש) ישראל לא ידע עמי לא התבונן".
ובכן, כאשר קלטנו שיש כאן "בהמה" (נפש בהמית אגוצנטרית) שצריך להחדיר לה לתודעה ש"תורה זה טוב", ו"מצוות זה טוב".
ובס"ד לאחר מסע שכנוע ארוך (49 ימים) הצלחנו להגיע לתכלית הרצויה, ספרנו (מלשון ספירות ובהירות - אבן ספיר) וליטשנו את ה"בהמה", גם השור הצליח לקלוט ש"הוא אביך קנך" (על משקל "ידע שור קונהו").
עכשיו (לאחר שהשור קיבל את האבוס שלו) גם השור מוכן שירתמו אותו לעול התורה, כמאמר חז"ל "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי" (עבודה זרה ה:).
עכשיו באים אנו לחג השבועות, מתן תורה. עכשיו גם הנפש הבהמית נותנת צ'אנס לנפש האלוקית ללמוד תורה ולדבוק בה' לא רק כמו שהנפש הבהמית יודעת אלא גם ובעיקר כמו שהנפש האלוקית יודעת.
לכן תחילתו של המסע הוא קרבן העומר - מאכל בהמה.
ולאחר המסע הזה, שמוסיף כל יום קצת ועוד קצת לתודעה האלוקית (שלכן לא סופרים היום יום שני לעומר" כי זה מבטא רק את היום בו אנו עומדים, אך המשמעות של הספירה היא שכל יום נוסף עוד קצת ועכשיו יש "שני ימים לעומר" עד ל"היום (יש) תשעה וארבעים יום” היום הצטבר אצלינו תודעה רחבה ביותר)
מגיעים לסופו של המסע בקרבן "שתי הלחם" בחג השבועות - מאכל אדם.
וכשם שהאדם הוא ילד של אבא מעצם טבעו ולידתו, וכל מה שצריך זה רק להנמיך את האגו ואז יהיה מקום לתודעה השכלית הפשוטה... זה לא יהיה נכון לומר שרק כאשר האדם יפחית את האגו רק אז הוא יהיה בן של אבא שלו…
כך הנפש האלוקית היא קשורה בטבעה לה'. לא נכון לומר שבגלל שספרנו את העומר וזיככנו את ה"בהמית לכן אנו בנים לה'… שהרי גם יהודי שלא ספר את העומר ולא זיכך את ה"בהמה" שלו גם הוא יהודי.
ולכן היום בלילה "ליל התקדש החג", לא נמשיך לספור "היום חמישים יום… " שהרי אמנם זיככנו את ה"בהמה" וגם היא קלטה לפי ערכה ש"הוא אביך קנך". אך כל תכליתו של התהליך הוא לתת ל"בהמה" את ההכרה האיטית שלה, וכל זה כדי שהיא (ה"בהמית") לא תפריע עם שלל תאוותיה להכרה ה"אלוקית".
אמת אמנם שההכרה הזו מתאפשרת רק לאחר זיכוך הבהמית, ולכן מוטל עלינו לספור "שבע שבתות" כדי להגיע ליום החמישים. אך עצם ההכרה הזו טבועה עמוק בנשמתו האלוקית של כל יהודי, ולכן את היום החמישים עצמו איננו צריכים לספור.
(מיוסד על דברי בעל התניא בספרו לקוטי תורה במאמר ד"ה "וספרתם לכם").
חג שמח, וכברכת הרבי הריי"ץ מליובאוויטש: "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות".