לאחר שפינינו את המזוודה לחדר המדרגות רווחה משמעותית שררה בבית. נוספו עוד ד' אמות של מרצפות, דהיינו, מרצפות שאין בהם שום חפץ קבוע ובעל ממדים.
שרי הקטנה מיהרה לתפוס שטח של קבע. חיש ניגשה אלי עם דף ולורד ובפיה בקשה:
"תכתבי כאן: 'הפינה של שרי'". מיד נעניתי לפקודה וכל בני הבית הפנימו שהמזוודה פינתה את מקומה לטובת הפינה של שרי.
אל תחששו מצפוני נקי. ודאי השכנים שמחים כי ניצלתי משאבים והענקתי כמה מטרים לילדה צמאת מרצפת. אף אחד לא רוצה שחלילה יהיה לה טראומות לא עלינו!!
באותו היום ירדתי מחויכת להשליך את האשפה. בשובי מהטיול הדו- יומי פגשתי- איך לא?! שכנה נחמדה.
"מה שלומך"? היא שאלה אותי בקול. אך על פי מסלול עיניה שנחו על המזוודה הבנתי שהיא מתעניינת בה ולא בי. או שמא לא על המזוודה דאגתה, אלא על המרצפת שעליה היא הונחה.
ומסתבר שאני טובה בניחושים כי בטרם עניתי הומטרה עלי השאלה הבאה: "המזוודה?! היא תמיד תישאר כאן?"
"כן, ניצול משאבים" עניתי בקיצור וללא התנצלויות. הן החלטתי שמצפוני נקי.
השכנה חייכה חיוך מסתורי. ואז כחכחה בגרונה "אהמהם, תראי זה רעיון מקסים. ואולי, כדי שיהיה ניצול מושלם, אם לא אכפת לך, אכניס כמה פריטים למזוודה שלך, אתם בכל מקרה יוצאים לשבתות לעיתים רחוקות, את יודעת, כולנו באותו צרה (סירה)".
וכך הפכה המזוודה שלנו למחסן פרטי של משפחת קיצלר- מחסן רב שמושי אשר נפתח ונסגר לעיתים קרובות. והידית והמנעול הם רוכסן...
ובאשר לפינה של שרי?- מהר מאד היא הוחלפה מפינה נחמדה, לעוד מרצפת שנחו עליה חפצים שונים...
