את הידיעה הקשה על האסון במירון קיבלתי כשאני בסיום ההכנות להפעלות שאני והצוות שלי אמורים להעביר לילדים בתהלוכות ל"ג בעומר ברחבי הארץ.
ביד אחת אני אורזת ציוד וביד השנייה הוואצאפ שלי מתעדכן בחדשות נוראיות שרק הולכות ומתגברות. מחר זה יום גדול, פיק של הפעלות חווייתיות בבת אחת, אבל השינה ממני והלאה. כל מה שאני מצליחה לראות לנגד עיניי זה עשרות ילדים יתומים והמחשבה הזו הורגת אותי. אצל רבי שמעון? איך? למה? השאלות והתהיות לא מפסיקות להיערם ומרגע לרגע הן הופכות ליגון עמוק.
בקושי רב יצאתי לעבוד ביום שישי ולמרות שהבת שלי בת השבע נחשפה לאסון המזעזע דרך שיחה מיוחדת שקיימו איתן בבית הספר וכמובן דיבורים בין החברות, נמנעתי לחלוטין מלהזכיר את מה שקרה והשתדלתי לשמור על ארשת חיובית - למען ילדיי, אבל גם למען הבריאות הנפשית שלי. מספר ההרוגים המצמרר והעובדה שרובם בקושי בני עשרים ואף למטה מכך, זעזעה אותי קשות - ולפניי עוד יום עבודה חשוב ושבת להכניס. נאלצתי לדחוק הצידה כל מה שהרגשתי ולהתרכז בלשמח ילדים. אחד הדברים הקשים שעשיתי אי פעם.
בצהריי יום ראשון, ישבתי עם ילדיי, בת שבע ובן חמש, לזמן איכות נטול מסכים. שיחקנו במשחק שנועד לפתח שיח על רגשות ושיתוף מהלב. המשחק הזה הוא הנשק הסודי שלי. כשאני מבחינה שהילדים "על קוצים", אני שולפת את המשחק ובסופו אנחנו מגלים מה מפריע להם.
לכל משתתף במשחק יש לוח עם מגוון רגשות והמטרה שלו, למלא את הלוח בקלפים תואמים מתוך הערמה. על כל קלף כתוב ומצויר רגש מסוים ותוך כדי שהם מוודאים התאמה בין הקלף ללוח, אני שואלת אותם שאלות בקשר לאותו הרגש.
"יצא לך אוהב!!!" צעק אליי הקטן שלי. "נווו אז את מי את אוהבת יותר? אותי או אותה?". "את שניכם באותה מידה" עניתי והמשכנו לסיבוב הבא.
"יצא לך מפחד!" זיהה שוב הקטן את הרגש שעל הקלף של אחותו הגדולה. "יש מישהו שאת מפחדת ממנו?" הוא שאל אותו בבגרות שהמיסה אותי במקום.
"לא מישהו...אבל משהו" היא ענתה לו. "אני מפחדת שיהיה אסון! שמעתי שהיה אסון עם מלא ילדים ואני לא רוצה שיקרה אסון. אני לא רוצה להכיר מישהו שקרה לו משהו באסון! אני לא רוצה לעלות לצפון, אני לא רוצה להגיע לרבי שמעון" המילים יצאו ממנה בשטף. נתתי לה לדבר, להוציא. אמנם השתדלתי לעסוק רק בדברים משמחים, אבל הם נחשפים למידע גם ממקורות אחרים ואני לא יכולה למנוע את זה.
כשהיא סיימה לדבר, חיבקתי אותה חזק, את הבכורה המתוקה שלי. ותוך כדי החיבוק הארוך סיפרתי לה שגם אותי זה מפחיד וזה בסדר לפחד. הצעתי לה להתפלל ולבקש מהקב"ה שלא יהיו יותר אסונות והמשחק נגמר באווירה מאוששת וטובה יותר, אבל אני נשארתי מאז עם לא מעט סימני שאלה כואבים.
האם אני מראה לילדים שלי מספיק אהבה? האם אני מעריכה אותם מספיק? האם אני מקיימת את הנפשות הרכות והעדינות האלה בכל המאה אחוז שלי? אני נותנת להם כל מה שאני יכולה? אלה תחושות מכווצות ושאלות קשות שאין לי עליהן באמת תשובה. אולי לעולם לא תהיה.
