יעל (שם בדוי) מטפלת רגשית מבני- ברק משתפת אותנו בחדירת הסערה לקליניקה הפרטית שלה. היא ביקשה לשמור על אנונימיות למען כבוד המטופלות. כך היא משתפת:
היום התקשרה אליי מטופלת, נקרא לה גילה לצורך העניין. היא בחורה בת 22, רק הרמתי לה והיא הגיבה בהיסטריה. "אני חייבת לבוא אלייך". הסתכלתי ביומן. קבענו פגישה רק לעוד שבועיים. ולא ראיתי תורות פנויים. שאלתי אותה אם זה דחוף. והיא צעקה לתוך השפופרת שוודאי והיא חייבת לבוא עכשיו. הבנתי את המצוקה והחלטתי לדחוף אותה לטיפול על חשבון הפסקת הצהריים שלי. כבר כשהיא הגיעה אליי הבנתי שהיא לחוצה מאד: "תקשיבי, כל המידע של מעייני הישועה נפרץ, עוד מעט מתחילים לסחוט אותי ואין לי כסף לשלם לסוחטים. את יודעת מה יקרה? כולם ידעו מהאשפוז שלי במחלקה הפסיכיאטרית לפני שנתיים; והלך על השידוכים שלי. מי ירצה אותי? מה יהיה איתי"? היא פרצה בבכי. הבנתי אותה. בסך הכל היא הצליחה עד עכשיו לשמור על פרטיות. תקופת המשבר ארעה בחופש והיא הצליחה לשמור את זה בסוד מחברותיה וכל סביבתה. היא השתקמה ומתפקדת כרגיל. אני מאד חוששת שהחרדה מפני החשיפה תגרום לה לסגת אחורנית, על אף שאני בספק גדול אם המידע אכן הודלף ואם יהיה למישהו אינטרס להדליף מידע על בחורה אנונימית. מכל מקום החשש קיים וכשיש חרדות וקשיים נפשיים הוא מועצם.
הארוע השני דווקא הפתיע אותי. זה היה בתור מוזמן. נכנסה אליי מטופלת. היא אישיות מוכרת בבני ברק. היא מגיעה לטיפול בעקבות קשיים בחינוך עם אחד מילדיה. בדרך כלל היא מאופקת ורגועה. התחלנו את הטיפול בהמשך של השיח מהפגישה הקודמת. היא התחילה לדבר על המצפון האימהי שלה, בנוגע ליחס לבן שלה כשהיה קטן. ניסיתי לפתח שיחה, אבל הרגשתי שהיא פשוט לא איתי. אז עצרתי ושאלתי אותה: "יש היום משהו שמציק לך? אולי משהו בעניין אחר"? ראיתי שהוקל לה ששאלתי ומיד היא התחילה לשפוך במין סערת נפש: "כן, אנחנו מאד מודאגים מהפרשייה של מעייני הישועה. את יודעת שבעלי הוא אישיות מוכרת וסביר להניח שאם ירצו לפרסם מידע על אנשים מוכרים, הוא יהיה ביניהם. בינתיים הכל בספק, אבל יש לנו חשש. לפני תקופה הוא עבר שם כמה טיפולים וחשוב לנו מאד לשמור על סודיות. אפילו במשפחה הקרובה לא יודעים מזה. את מבינה באיזה לחץ אנחנו? בעלי הזהיר אותי לא לענות לשיחות חשודות. מקודם התקשרו מקופת החולים. ביקשו את המספר זהות של הבן שלי ואמרו שקבענו תור והם יכולים להקדים. לא זכרתי מזה באותו שנייה. והתחלתי לשאול בחזרה שאלות: 'מי אמר שאתם מהקופת חולים'? 'אולי אתם מתחזים'? הפקידה התעייפה וניתקה ורק אז נזכרתי שביקשתי שאם מתפנה תור אצל רופא העיניים שיפנו אליי, כשניסיתי לחזור למספר, כבר אף אחד לא ענה לי. את מבינה איך השתבשו לי החיים?!".
אצל המטופלת השלישית החרדה הייתה צפויה. שכן, היא סובלת מהפרעת חרדה וכל אירוע מכניס אותה לסטרס. היא הגיעה אליי באיחור של עשר דקות שלא מאפיינות אותה. הייתה לה שקית שחורה עבה והיא החזיקה אותה קרוב לליבה. נזהרתי לא לשאול אותה מה יש בשקית, למרות שהסתקרנתי. רק שאלתי אותה למה היא כל כך מתנשפת והצעתי לה כוס מים. היא שתתה תוך כדי שהיא נזהרת לא להסיר את התיק מליבה ורק כשהיא נרגעה קצת היא התחילה להסביר: "פשוט רצתי מקודם לבנק למשוך את כל הכסף, כי שמעתי שהאקרים פרצו למעייני הישועה והשתמשתי שם באותו שם משתמש וסיסמא של הבנק. מיהרתי להוציא את כל הכסף שלא יעשקו אותי. עכשיו אני מנסה לשבור את הראש היכן עוד השתמשתי עם אותו שם משתמש וסיסמא"?!
לדברי יעל העדויות האלה הן רק קצה הקרחון מעדויות על אנשים שסערת הדליפה חדרה והשפיעה על חייהם עוד לפני שמתממש משא ומתן אמיתי בדבר המידע הרגיש. חשוב לב להדגיש שאין לה ולמטופלים כל מידע אמין על מידע שאכן דלף או על משא ומתן שמתנהל בנוגע למידע הרגיש, אך ההשפעה והחששות קיימים גם קיימים ובמיוחד אצל אנשים שגם כך היומיום שלהם רצוף בקשיים.
אז אולי התפקיד שלנו- התקשורת והסביבה להוריד קצת את הלהבות. לא לזרוע פחדים. לחכות עם פרסומים עד שיתבהרו העניינים, לשתוק בחכמה ליד אנשים רגישים?!
בתקווה שיהיה לכולם רפואה שלימה ונתבשר רק בבשורות טובות!
