את שושנה (שם בדוי) פגשתי השבוע באקראי. שושנה למדה איתי בסמינר ובשבח והודיה להשם יתברך נכנסה בברית הנישואין לפני חודש. עוד לפני שהספקתי למרוח חיוך ולהתנפל עליה בשלל ברכות מזל טוב, שושנה פצחה בהתנצלות ענפה אודות החתונה המצומצמת שערכו, איך נשבר ליבה על ש"לא יכלו להזמין הרבה אנשים כפי שחפץ ליבם" וכמה היא מצרה על האירוע הצר שנאלצה לעשות.
אז כן, כבר קרוב לשנתיים שאנחנו מצויים בתוך השגרה ההזויה שנכפתה עלינו. מגיפה פתאומית שלקחה מאיתנו הרבה וגבתה מחירים כבדים עליהם כבר דובר וידובר רבות, אבל כמעט כמו כל דבר בחיים, גם לקורונה יש אי אלו צדדים חיוביים שיש להודות עליהם.
את השורות הבאות אשמח להעניק לאחד השינויים המבורכים שהשיאה בכנפיה הקורונה: האירועים המצומצמים.
גילוי נאות, אותי תפסה הקורונה בדיוק עם סיומם של לימודי הסמינר, סוף שנה שישית. משמע, תקופה בה בממוצע עליך לנכוח לפחות אחת לשבוע בחגיגות סביב האיחוד המרגש בין החתן לבת גילו - הכלה, שהיא לא תמיד חברה קרובה או מישהי שהייתה לך איזושהי תקשורת איתה בשנה האחרונה, אבל היא חברה לכיתה, וחברות, ככה אומרים, צריך לשמח.
אמנם אין מרגש יותר מהרגע בו את זוכה לראות את חברתך הקרובה עומדת תחת החופה עם בחיר ליבה וקצרה היריעה מלמספר את כמות הממחטות שהגיעו לידי שימוש באירועים שכאלה. אך מצאתי את עצמי שואלת לא פעם, האם באמת הייתה הכרחית הנסיעה באוטובוסים לקצה עיר מרוחקת עבור חברה למסלול שאמנם הזמינה שלוש פעמים אבל בלימודים עצמם לא באמת תקשרתן או הייתן חברות?
ואז הגעת. קורונה. וכמו כפית על בעלי השמחות למיניהם לחשוב בכבדות את מי באמת נחוץ להם להזמין להשתתף בשמחתם. המאמצים הכלכליים והנפשיים סביב אירועי הענק הראוותניים אליהם הורגלנו שככו והשמחות הפכו אישיות יותר, יש שיאמרו - מושקעות עד לפרטים הקטנים והצורך להזמין מאות אנשים מחשש לאי נעימויות הוכרח להצטמצם.
מעבר לאידאליזציה שהעניקה התקופה האחרונה לאירועים קטנים, פתאום מצאתי את עצמי שמחה בשמחות הקרובים לי ומנגד, פטורה מעשרות אירועים שוודאי הייתי תורמת להם הרבה בנוכחותי, אך הפלא ופלא, אי הנוכחות לא הזיקה לאף אחד ויותר מזה, הזוגות נשואים באושר ואושר עד עצם היום הזה.
ובחזרה לשושנה. היא סיימה להתנצל ואני החנקתי את האיחולים הלבביים שעמדו בקצה לשוני, עטיתי באחת פרצוף מיצר ומבין לליבה, "גם אני הייתי שמחה מאד לנכוח אבל לא נורא, העיקר שתהא שמחתכם שלמה ותקימו בית נאמן בישראל", ובסתר ליבי הודיתי לך, קורונה, על שחסכת ממני עוד התארגנות מיזעת, נסיעות בין עירוניות, חיוכים, חיבוקים וחוזר חלילה.
כשתחלוף הקורונה בעז"ה, אני מאחלת לכולנו לקחת ממנה דברים טובים ולהשתנות היכן שצריך בכל המובנים. ואם בחתונות עסקינן, בטרם אנו ממהרים לשוב לסורנו ולהזמין מאות אנשים לאירועי ענק מהם נצא מותשים כלכלית, פיזית ונפשית, הבה נעצור ונזכר בייחודיות המבורכת שהביאו עימם האירועים הקטנים, כמה יופי ושמחה אמיתית יש דווקא בקטן והממוקד, כששמחת החתן והכלה היא שעומדת במרכז, בהתרגשות ושמחה אמיתית, באותנטיות. שיהיה במזל!
