מתי נעשה סטופ לרכבת ההרים המטורפת בה אנו חיים, מתנהלים? מתי נצליח להבחין מתי זה שקר, מתי אמת? שמעתי פעם משפט מאדם חכם, הוא אמר: "העולם הווירטואלי הוא בית קברות לאנושיות". אז לא הבנתי את משמעותו, היום אני מבינה - כולם "חברים" של כולם, כולם "מפרגנים" לכולם, אבל ברגע האמת תראו שהכולם הזה הוא פייק אחד גדול.
העיוות המרכזי הוא הביטחון המזויף של האנשים ברשת שאומרים וכותבים ככל העולה על רוחם ולא מבדילים בין פגיעה לפרגון, בין מילה טובה למילה משפילה.
הרשתות החברתיות משתלטות לנו על הראש וקשה להבדיל בין אמת לשקר ובין מציאות לדמיון, זה בעיקר פוגע בערך העצמי שלנו וממילא משליך גם על היקר לנו מכל - על ילדנו. הצורך והרצון להראות את החיים בדוגמת הפילטר שהכל דבש, וכל זה בשביל ערימת לייקים ותגובות וכדי לקבל "ערך", הוא חסר הגיון בסיסי וחסר ערך מוחלט.
שאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה שיחקתם משחק אמיתי, עם אנשים אמיתיים, בזמנכם הפנוי? מתי נפגשתם פנים מול פנים עם חבר קרוב, הסתכלתם עמוק בעיניים והחלפתם חוויות? מתי הצטלמתם תמונת סלפי בלי פילטר? בלי שיפוץ קטן?
הפכנו לאנשים ששוכחים את המראה האמיתי שלהם מול המראה ולומדים לאהוב את הזיוף, ששוכחים מהאמת. אנשים שכבר לא מסוגלים לראות את עצמם כמו שהם ומשם הדרך קצרה לפגיעה בהערכה העצמית ובביטחון העצמי שלנו.
מערכת היחסים של האדם עם עצמו היא זו שקובעת את הטון לגבי שאר מערכות היחסים שלו, לגבי הדינמיקה שלו מול הסביבה הקרובה והרחוקה שלו.
אל תבזבזו את חייכם על בניית מערכות יחסים וירטואליות, על חברויות בשלט רחוק, חוץ מריגוש רגעי הן לא יתנו לכם כלום. תתחילו להשלים עם מה ומי שאתם, כך באופן מידיי תהפכו להיות הגרסה הכי טובה של עצמכם ולא גרסה פחות טובה של מישהו אחר. תהיו מקור, אל תהיו חיקוי.
אל תחיו כפי שהעולם מכתיב לכם להיות ובעיקר תנו דוגמא טובה לילדיכם, לבני הדור הצעיר, תחוו איתם יותר זמן משפחה, זמן שיחה וצחוק, תהיו החברים הקרובים שלהם ומעל לכל נותני הדוגמא בשבילם, רק כך הם יהיו גרסאות משודרגת של עצמם עם המיוחדות הטבועה בהם, שמחים ושלווים.
