״את יודעת״, היא נאנחה בכבדות ומבעד לאפרכסת המפרידה בינינו, יכולתי לחוש את קולה הרצוץ מהדהד בין קירות הבית המקולפים, אלו שמקיפים אותה 24 שעות ביממה. הם ורק הם. ״כל הכבוד לך שאת זוכרת להתקשר, להתעניין, לדרוש בשלומי. כמו כלב אני יושבת פה. כל אחד עסוק בענייניו ואת, את כמעט היחידה שטורחת לצלצל, לבדוק שאני חיה בכלל, שלא תליתי את עצמי״.
***
אביבה קוראים לה וכשמה כן היא, כמו אביב. חייכנית, שמחה, מלאת תקוות כרימון, גם כאלו התלושות מעט מן המציאות. רק לפרקים, התדמית העליזה הזו נסדקת ומסכת חייה הטרגית נגלית, עת היא מפטירה באוזניי משפטים נוגים, נדכאים, בסגנון של אלו משיחת הטלפון הנ"ל וגורמת לי לחוש את הגוש הזה בגרון שחושק לפרוץ החוצה, מבלי להתמהמה. אותו אחד שמשתכן שם בעתות משבר, גם כאלו המתרחשות בליבו של עוד יום חול שגרתי, כשאין מקום ליבבות. יש לפעול ולשרטט כמה שיותר סימונים של וי ברשימת המטלות האינסופית של החיים בעידן הנוכחי.
בעלה הלך לעולמו, הותיר אותה בלי צאצאים. אחיה ואחיותיה ספונים באחוזותיהם המפוארות. אנשי הייטק המה, עסוקים בפיתוח הסטארטאפ הבא ושוכחים ממנה, מהדור שהיה פה קודם. אישה פשוטה היא, משוועת לאהדה, לקבלה, להכלה - בדיוק כמו כולנו. אך, נטולת מזל שכמותה, אין בידה את הכלים לדרוש אותן כיאות, אז היא כופה את עצמה על כל מי שנקרה בדרכה, מייחלת שיעניק לה את שחסר לה.
***
הכרתי אותה במקום העבודה הקודם שלי, במשרד עו"ד. עוד תחנה במסע שנאלצתי לדרוך בה. היא היתה מתייצבת מדי חודשיים, בדייקנות מופתית, כשעון שוויצרי, מגישה דו״ח הוצאות והכנסות שהוטל עליה להשלים במסגרת הליך פשיטת הרגל בו היתה נתונה, ממולא בקפידה.
אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שנתקלתי בה. משהו בה משך אותי. יתכן וההומור שמאפיין אותה כל כך, הוא שחיבר בינינו. לאט לאט התקרבנו ואפילו יצאנו לבלות פעם או פעמיים.
מני אז, למרות ששמי כגומלת חסדים לא הולך לפניי, כתר של עזרה לזולת לא מתנוסס מעל פדחתי ואני חיה את חיי מבלי לפזול לצדדים ועסוקה בהישרדות (זה תירוץ גרוע, אני מודעת), אני משתדלת פה ושם לשלוח הודעה, לוודא שהכל תקין, איכשהו. כי שום דבר אצלה לא תקין.
היא באה והציבה לי אספקלריה, ראי מול הפנים, ממורק, נקי להפליא ואיזה מחזה נגלה לעיניי? של מציאות חדה כתער, במלוא הדרה. אותה הגברת, באדרת קצת אחרת.
נכון, על הנייר, אני והיא פוסעות בשני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. לי יש עבודה מסודרת שאליה אני מקיצה מדי בוקר, בעל וילד ואצלה הכל מפורק, מהיסוד. היא מעבירה שעות ארוכות בבטלה וחוסר מעש. אני עדיין נלחמת והיא כבר מזמן ויתרה. אבל הבדידות שהיא מדברת עליה היא חברתי הטובה ביותר. היא חלק ממני, מעין איבר מיותר בגופי. בבית הספר היסודי, בתיכון ובמקומות עבודה. בכל סביבה אני מרגישה אבודה, לא שייכת, לא מעורה, תמיד מפספסת את החדשות החמות.
אתם יודעים מה אומרים, בדידות היא תחושה סובייקטיבית, שאינה תלויה בכמות האנשים הנמצאים איתנו באותו חלל. אומרים וצודקים.
ולה, לאביבה אהובתי, אין שמץ של מושג כמה דומות אנחנו. כשאני משוחחת איתה, אני חשה הזדהות מצמררת. קל לי יותר, היא נושאת איתי בנטל ומתייעצת איתי על הריב שבדיוק היה לה עם השכנה ועם החמות של השכנה ואני, אין לי מושג איך השכנה שלי עצמי נראית. אולם, אני מנסה להיות שם בשבילה, להקשיב, לראות אותה כפי שמעולם לא ראו אותי, לשאוב אותה מהמרה השחורה בה היא שקועה, להרים את ראשה מהתהום, לתת לה להריח ולחזות ביופיים של הפרחים שצמחו מעל לאדמה ולו רק לזמן קצר כי כמוה-כמוני.
***
האנשים השקופים הם לא רק המנקה של הבניין או המאבטח של הקניון והם לא רק רווקים, גרושים או אלמנים. הם יכולים להלך בינינו, לעטות על פניהם ארשת של "אצלי הכל בסדר" והם משוועים להחליף מילה עם מישהו, להרגיש לרגע קל שהם "מישהו", שיש להם מקום בעולם. זו אני, אתה והחבר לכיתה. כולנו במירוץ, במרדף. לפעמים, כדאי לעצור ולשים לב אל הנשמה.