לפני שבוע זכינו לגזוז את מחלפות ראשו של בני ולחגוג את טקס ה'חלאקה' שלו. כל הציניות והפאסון שמנהלים אותי בחיי היום היום, נותצו ונעלמו כלא היו, עת ניגשו כל בני המשפחה הקרובה, אחד אחד בתורו, לקצץ תלתל משערו, שנשמר, כמובן, בשקית מיוחדת לצורך זה.
מצאתי את עצמי מזילה דמעות כמים, מהתרגשות טובה כזו, נקיה, מזככת. "עיני לאה רכות" ואני, שרה לאה, לא מאכזבת ויודעת היטב למרר בבכי, כמו כל לובשת חצאית ממוצעת, אך בעיקר מהסיבות הלא נכונות עבורי, של עצב, כעס או תסכול.
אך הפעם, הפעם זה לא היה המקרה. חשתי אושר. באמת ובתמים, מעומק נשמתי (כן, מדי פעם נחמד להודות בקיומה של שמחה אותנטית כזו שמציפה אותי, למרות התדמית הנשית, הפולנית והממורמרת שעבדתי לייצר שנים כה רבות ועדיין עובדת כדי לתחזק, שחלילה לא תפתח עין, טפו טפו טפו).
אז איך קרה הלא יאמן ואפשרתי לעצמי לעלוז? שמעו, זהו ציון דרך. 3 שנים של הורות התנקזו ליום אחד צרוף ברינה ודיצה. אולם, כיאה לאופיי, תמיד בזמנים טובים שכאלה, לפתע פתאום, מתחילות להזדחל למוחי מחשבות הפוכות מאלה שהייתם (וגם אני) מצפים/ה שיופיעו - הרהורים נוגים של "מה היה קורה אם המצב היה שונה ולא היינו זוכים להגיע לרגע הזה בקלות יחסית כזאת?" (נסו להריץ במוחכם את התסריטים לאסונות הכי מפחידים ומבעיתים שמהם אתם חוששים באופן תדיר - אז כאלו, רק בחמורים יותר).
אנחנו מכירים אותו, זה היצר הרע. הוא חבר נפש שלנו, תמיד שם, רוצה לעזור. אממה, לאותם הגיגים יש כוח מיוחד. הם מנחיתים אותי לקרקע באחת וגורמים לי להכיר במציאות, להביט עליה לרגע פעוט מבחוץ, בפרספקטיבה אחרת, להודות לקב"ה על חסדיו ולהודות בפני קרוביי ששום דבר איננו מובן מאליו. כמה מתנות אנו מקבלים לידינו מדי יום ושוכחים, בפיזור דעת, פשוט להגיד עליהן תודה. אנו טועים לחשוב שמגיע לנו כל טוב, אך לא, אנו עפר ואפר. כל מה שיש ברשותנו, יכול בעוד דקה להלקח מאיתנו בלי הכנה מוקדמת והחיים יכולים להתהפך בשניה לבלי היכר.
***
הרשו לי להיות קצת קיצ׳ית, שלא כהרגלי, ולתהות כאחרונת אושיות הפייסבוק: איך מסכמים 3 שנות אמהות? נכון, אלו בסך הכל 3 שנים, פרק זמן לא ארוך בכלל. אך האפקט שהיה להן על חיי, בכל המישורים, הוא עצום. אומרים שהשתניתי, שעשיתי דרך, אך אני מוחה: התרחש פה תהליך טבעי ואורגני לחלוטין שהפעוט שלי אחראי ליצירתו. הלב שלי נפתח, קו החשיבה שלי עוצב מחדש (עדיין בתהליכים, אל תשפטו), אבל אני אותה שרי. מבטיחה. רק תביטו על סגנון האמהות שלי ותבינו.
אני אמא אחרת, שונה בנוף, ייחודית בסגנוני. לא עוד אחת מהעשרות שרואים מדי יום בגינת המשחקים מתרוצצות אחרי עוללים עם סנדוויץ׳ חביתה קלאסי. אני מתקשה להזכר בפעם האחרונה שביליתי בפארק יחד עמו והחביתה - הו, זה כבר עוד עניין. הבן שלי בכלל מעדיף פיצה אישית או פסטה ואני נותנת לזה יד, כי בדיוק כמו שישנם סוגים רבים של זוגיות ואין אחת נכונה, אלא אחת שנכונה לכם, באופן אישי, כך יש מינים רבים של הורות. אז אני אם שמתפקדת גם לא פעם על תקן של חברה שאיתה אפשר לבלות, לשחק ולצחוק ואני פחות טובה בשינון חוקים ובהצבת גבולות (זה לא עובד עלי, אז למה שהוא יקנה את זה?) ומאפשרת לו עשרת מונים ממה שאופשר לי. מעין תיקון כזה.
***
ובכן, כדי לנסות לסכם, אחזור לנקודת המוצא. לידה טראומטית וממושכת של 40 שעות בחדר לידה הסתיימה בניתוח קיסרי - כמה אופייני לבן שלי. בדיוק כמו אמא שלו ומסלול חייה. מורכב, מסובך, מיוחד, לא שגרתי, אך בסופו של דבר, העמל נושא פרי, היבבות שוככות וזוכים לחזות באור שבקצה המנהרה, מקרוב מאד.
הגעת לאוויר העולם כמו מלך, בלי להתאמץ. (כן, אני פונה אליו, משתמשת ב"גוף נוכח". בעוד כמה שנים הוא יוכל לקרוא את המילים הללו, זה לא עניין של מה בכך). עם עיניים מלוכסנות, אף קטנטן, שפתיים מצוירות ובעיקר, נקי מאד ומלא טוהר שמאפיין אותך גם כיום. כשראיתי אותך בפעם הראשונה, חשתי הקלה גדולה. כל החששות שהיו מנת חלקי בתשעת החודשים שקדמו ליום העוצמתי הזה, נמוגו והתאהבתי ממבט ראשון.
ואיך אפשר שלא, בעצם? אתה דומה לי כשתי טיפות מים הדומות אחת לרעותה, בכל היבט שיש. לכאורה, זה פשוט וקל. אנחנו אוהבים את עצמנו, אנחנו אוהבים אנשים שדומים לנו ובמיוחד, כשמדובר בילדינו. אז לא, מדובר באתגר לא פשוט (לא בפן של החיבה, כמובן). כידוע, יש לי המוני אישיוז עם עצמי והייתי עורכת בי אי אלו שינויים, לו רק יכולתי. וואו. מה זו המראה הזאת? גם כך אני מתקשה להתמודד עם עצמי, אז עוד אחד? אבל איך אפשר להאשים אותך? החמידות שלך כובשת אותי ומי היה מאמין שגנטיקה זה דבר כה עוצמתי? נפלאות הבריאה. מי יודע? אולי עוד אקבל את עצמי ואחיה איתי בשלום יום אחד, בזכותך.
לבינתיים, דע כי אתה מדהים, אתה אוצר. אתה הכי בעולם, למרות שיש מקום לשיפור. (רואים? אני באמת לא אמא רגילה, אבל אני הגרסה הכי טובה של האמא שאני יכולה להיות וזה מספיק).
אז לכבוד יום ההולדת ולכבוד הטייטל "אמא" שביגר אותי מנטלית בכמה עשרות שנים, אאחל לעצמי ולכם שנמשיך לחוות נחת ובעיקר - לשים לב לקיומו, גם כששדה הראיה שלנו אפוף ערפל. עד מאה ועשרים.