אחרי חנוכה.
את, שמגיעה אלי בגב שפוף, אך בגבורה יהודית כי גם לבוא לבקש עזרה זו גבורה. את, שאין לך מושג מה יהיה הלאה. את, שאין לך שמץ של מידע במה להאכיל את גוזלייך מחר, מי ישלם את החשבונות התופחים ומי יענה ביום הדין לבנקים המנדנדים.
את מרגישה חנוקה. כן, גם בחנוכה. חנוקה מדמעות שאינן כי יבשו המעיינות. חנוקה מתסכול, חנוקה ממילים שאת לא אומרת. חנוקה ממילים שאת כן אומרת, בטעות, בלי אף הסבר, אף הסבר נוסף. חנוקה מכעס, מרוגז. חנוקה ממש כמו סופגניה נפוחה ומכווצת, שהשמן בה איבד כל טעם לאכילה ובקרוב ממש תמצא את דרכה אל פח האשפה.
אבל את. את לא רוצה את הדרך אל הפח. בעצם כן. את רוצה פך של שמן. טהור, שלם, כמו בימי המכבים. פך של שמן שהיה נראה שיספיק רק ליום אחד ולבסוף, כמו ששמענו בגן הילדים, הספיק לשמונה ימים ולכבוד הנס אנו חוגגים, מדליקים, מחבקים ומטגנים. אבל עבורך זו לא חגיגה בכלל!!!
נכון, הדלקת נרות. נכון, פינקת את בני ביתך כמה ובמה שרק יכולת, בפרוטות האחרונות שהיו בכיסך. נכון, ניסית לשמח את אישך ולהראות לו שהמצב ממש לא משפיע עלייך. אבל, בתוך הלב הרגשת ממש פך שמן ריק, בלי טיפת שמן, כמובן שלא זך. נכון שמסביב הפך הטהור היו עוד פכים שהיוונים לא שפכו כי רצו לטמא. לא היה אכפת להם שתדלק מנורה מהממת, אבל הרעיון היה שידליקו אותה בשמן טמא!!!
ה-ש-מ-ן - אותיות נ.ש.מ.ה ועבורך הכדים הטמאים הם כדים מלאים באנרגיות שליליות, כעס, תסכול, עלבון, יאוש ועוד.
נקשת על דלתי שפופה וכאובה. אבל, כלביאה גיבורה שדואגת לגורים המשוועים לך ולאריה הממתין לטרף, ביקשת לשמוע קצת תקווה ואני הבטתי בעינייך כמה דקות טובות ואז התחילו הדמעות לזלוג מעיניי.
כן, מהעיניים שלי, לא משלך. שלך יבשות בלי טיפת לחלוחית. ראיתי בעינייך המון המון כאב אבל יותר מהכאב היו שם תקווה, חיזוק וגבורה.
ממני באת לשמוע? ממני באת להתחזק?
הנרות בליבך כבויים, אבל בדיוק ראיתי את הניצוץ ובמקום להתחזק, בואי לחזק. הסיחי מדעתך את הפכים השבורים, הפשירי את הכעס, התסכול והפחד מהמחר. האמיני בכל ליבך ש: "מן דהביי חיי, הביי מזונא" - מי שנתן חיים יתן מזון ומי שאומר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק.
נכון, עכשיו יש לך בלב חומץ, כלל לא שמן. חמוץ לך מאד ולא בטעות, פשוט אין לך שמן. נשאר רק החומץ. חמוץ, חמוץ מאד!!! אבל ה' מסוגל להכל!!!! גם להדליק את החומץ הממורמר למדורה ענקית שתשרוף כל שמן טמא, כל כעס, כל תסכול.
גם היום שאחרי חנוכה מסוגל לכל הנס הזה, בזכות עינייך הבורקות, המאמינות, הטורפות במבטן את כל הרוע, האכזריות, המר והנמהר.
אחרי לגימת הקפה שהכנת לשתינו, במקום שאני אכין כי בכיתי בלי סוף ואינני יודעת למה. מי שהיתה אמורה לבכות כאן זו את, לא אני. אבל כן, אני בכיתי. בכיתי עלייך, אחותי. בכיתי על כל אלה שחושבים שהניסים שייכים רק לחנוכה. בכיתי על אלה שהשמן הטמא משתלט להם על החיים. בכיתי על נרות של תקווה שכבו. בכיתי על בתים שיש בהם שפע וכל טוב, אבל אין בהם אהבת אמת, חיבוק חם וכתף תומכת. בכיתי על תרבות הגויים שחדרה לשמן הטהור ומברכת:"שלא עשני גויה" ואמשיך לבכות. על הבית שלך, אבא, שאיננו, על הנחת החסרה לך בימים טרופים שכאלו.
בוכה על כולנו, שלא נחטיא את המטרה ונטרוף את כל הרוע. וכך כל הטוב שלך, אבא, יתפשט בעולם בהמון אהבת אמת ואהבת חינם.
נס שאנחנו חיים, האמינו לי. האמינו ותחוו ניסים גלויים. כן, בכל יום. גם ואפילו אחרי חנוכה.
