בלילה שקדם לחתונה, בעודי מתאימה כיפת קטיפה מרהיבה לסיכת שופוני מצועצעת, הוזעקתי לבית החולים וכך כל אחד נשלף ממקום עיסוקו החשוב, 16 אחים ביולוגיים, פלוס אמא וקצת חברים, לבוא לומר וידוי עם אבא.
אז נזכרתי במשפט הזה ש"המציאות עולה על כל דמיון" ואיך זה תמיד נשמע כמו משהו לא אמין בעליל.
ברגעים המרטיטים הללו סביב המיטה של אבא, כשאיתנו ניצב חתן שאמור לעמוד מתחת לחופה מחר ואמא אחת שמאמינה שיש עוד תקווה ונס ואולי אבא הוא זה שיזכה להוביל את יוסי לחופה.
לפנות בוקר, לאחר מריבה עיקשת של מלאך המוות, ליבו של אבא נדם והשלווה שבה לעטוף את פניו הצהובות אחרי שאלה איבדו את צבעם בשנה הזו שהמחלה השתוללה אצלו בלי רחמים ומצצה את דמו עד לשד.
את החתונה חגגנו שבוע לאחר מכן, מרוסקים, יתומים ובוכים עד אובדן חושים.
אתמול, כמו בתופעת דז'ה וו, חזרה אלי התחושה.
קרובת משפחה, אשה מיוחדת כשלעצמה, עמוד התווך של הבית שלה, שוכבת גוססת במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים ובנה הקטן חוגג בר מצווה במקביל.
היא התכוננה לבר המצווה של בנה אהובה, חרף המחלה היא התעסקה עם פאניות, שמלות וים רגשות מעורבים בלב.
לפני שנה היא עוד הסתובבה, בריאה ואיתנה, לאחר שהתבשרה שהמחלה ששבה אליה בפעם השניה נעלמה והיא שוב כאחד האדם.
אך היא, מחלה שטנית שכמותה חיכתה רק לשעת כושר לשוב אל טרפה, כשהיא בוחרת את הטיימינג הנורא מכל.
היא מתעתעת, המחלה הזו, נותנת לפעמים ליהנות מהספק שיש עוד סיכוי ואז שבה ומסתערת כמו סופת הוריקן במיאמי.
וכך, בעוד בנה עטוף בים אהבה ואומנים שבאו לחגוג איתו את היום הגדול של חייו, הרופאים ספרו את השעות.
לצד צליליו הענוגים של מוטי שטיינמץ, היא שרה את שירת הברבור. כשהאורחים החלו להתפזר, היא החזירה נשמתה ליוצרה.
כואב לי. אין אף אחד שמכין את הלב ל"בומים" של כאב ושל אובדן. אני חשה את זה לא מעט בזמן האחרון ולא מבינה מהיכן זה בא.
פתאום שיחה עם חברה, מפגש עם משפחה, פגישה עם לקוחה, לזאת יש שכן צעיר בשנים שפתאום גילו לו סרטן, לזאת יש דודה ולזה יש אח.
זה עוטף, מציק ומשתק ואחרי כל סיפור כזה אני מוצאת את עצמי עם פוסט טראומה.
גם כשהשיחה חוזרת לאקטואליה, לראשי הערים המפסידים ולתפריט החורף החדש של קפה גרג, אני מוצאת את עצמי מריצה בראש בטיפשות את האנשים שחולים, את הילדים הקטנטנים שבקושי יודעים לומר "אמא" ואת האמהות האלה ששכחו כבר מהו בית.
אני מעלה את זה בלי קשר לשיחה, מציקה לסובבים ומכעיסה אותם, אבל תקועה שם, כי זה כל כך קורה ונמצא ונוכח. זה פיל ענק ענק בחדר שלא מוכן לפנות את עצמו ולומר "הייתי, באתי לבקר ועכשיו אני הולך".
די ברור עכשיו, לאחר שהסיפורים מצטברים והעיניים לא מפסיקות לזלוג שרק משיח הוא זה שיציל את העניינים שהולכים ומדרדרים בלי שליטה, ולא,אני לא ממש חב"דניקית וגם סבתא שלי לא.
אך אני מרגישה את זה עמוק, במקום שהסיבות ההגיוניות נגמרות ונשאר מקום רק לאמונה ותקווה, שהנה הוא, פה ממש, רק עוד לא נמצא מישהו שיתייג אותו, להתריע על מיקומו המדויק.