כשהורי הגיעו בערב פרצתי אני, ילדה אשכנזיה מבית חסידי בני ברקי , בבכי היסטרי וסיפרתי להם שהאישה כל הזמן אומרת לילדה שלה עלי שאני אהיה הכפרה שלה.
הבקר כולנו קיימנו את מנהג הכפרות. עם תרנגול , תרנגולת או במעות כל אחד לפי מנהג ביתו. בניו יורק התעורר לאחרונה פולמוס בוער בענין המנהג, עקב התערבות של אגודות צער בעלי חיים. הבעיה אינה נעוצה בקיום המנהג עצמו כי אם באופן שבו ספקי העופות מנהלים את כל הענין, וחבל.
הם מקדימים להביא למתחמים מאות לולים עם העופות, משאירים אותם בשמש הקופחת ללא מים או זרעוני מאכל ואז לאחר הטקס שוחטים אותם במקום לעיני כל. ובכך כמובן מעוררים את חמתם של הגויים.
מה ההיתר שלהם לעשות מצווה של 'מנהג ישראל' הבאה בעבירה חמורה של צער בעלי חיים?
לאבא שלי היה אטליז בבניברק, אני זוכרת בתור ילדה באיזו התחשבות הוא הביא את לולי התרנגולים ואכסן אותם בתוך החנות הממוזגת עצמה למרות הצפיפות, הוא היה מביא אותם הביתה ונותן להם להסתובב חופשיים . כשישבתי והכנתי שיעורים כל רגע קפצתי בבהלה מחשש שהנה איזה בעל כנף מקרקר ינקר את רגלי שתחת השולחן.
אני זוכרת שאבא לימד אותנו איך לאחוז אותם נכון כשכנפיהם מוצמדות כדי שיהיו רגועים ולא יפרפרו בפחד . היתה התחשבות היה חינוך לחוס עליהם. אבא שלי פתח את האיטליז שלו כשאני הבת הבכורה הייתי בת שש. אמא שלי שהיתה מורה ומחנכת פרשה אז זמנית מעבודתה כדי לסייע לו בביסוס העסק.
הנה סיפור מאלף שגדלתי עליו , יום חמישי אחד בעוד אמי עומדת בחנות וחותכת את העופות נכנסה אמא שלה, סבתי, ומבחינה שאמי עובדת ועיניה דומעות . היא כמובן נזעקת לפשר הדבר ושואלת לסיבת הבכי. אמי מתיפחת ואומרת לה זה כל כך עצוב לי, לתרנגולים אני לא יכולה ללמד פרשת השבוע ויהדות.
חלפו שנים רבות ואני בשנות העשרים המוקדמות שלי מנהלת ומחנכת בסמינר ,מוצאת את עצמי מספרת את הסיפור הזה לתלמידות שלי . כמובן שהן דמעו מצחוק.
עברו עוד כמה שנים וגם אני פרשתי שלא ברצוני מההוראה בגלל נסיבות אישיות קשות ולזמן מה עבדתי לפרנסתי באטליז של אבי. והנה יום אחד נכנסת לחנות תלמידה שלי לשעבר, בוחנת אותי ובוחנת אותי, סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש מודעת לשינוי שחל בהופעתי החיצונית ובהתנהלותי, ואומרת לי לבסוף במין התרסה: "המורה, לתרנגולים אי אפשר ללמד פרשת השבוע ויהדות אה?"
ושתינו דמענו והפעם בלי צחוק. עד היום אני חשה אותה צביטת כאב שפשתה בליבי באותם רגעים. נסיבות החיים מביאות אותנו לפעמים למחוזות שונים ומשונים ולעיתים למקומות מאד בלתי צפויים. אנחנו מוצאות את עצמינו בתקופות שונות של חיינו באזורים שונים. בפריחה ובנבילה, בזריחה ובשקיעה,וגם באזורי דמדומים.
תלמידות שלי לשעבר האשימו אותי לפעמים בצביעות. כן, היו שנים שניצבתי זקופה על הקתדרה ונאמתי בדבקות נגד הבלי העולם הזה כשעוד חלב אם על שפתי ולא נחשפתי אפילו לעולם הזה והבליו...
והחיים, החיים הם עולים על כל דמיון וגם אני תעיתי בשביליהם הסבוכים, מעדתי וקמת וכשלתי ושבתי. מה פעמים בחיים אנחנו עוצרות ושואלות את עצמנו . רגע רגע , מי אני אחרי הכל? המורה והמחנכת או מנהלת האטליז? המרצה המהוללה , מנחת הורים . מחנכת דגולה או זו שפישלה?
דבר אחד אני יודעת בביטחה. הייתי פה הייתי שם והסתובבתי בנבכי החיים והעולם . אבל צבועה לא הייתי אף פעם. ובזכות זו זכיתי והגעתי היום ברוך השם "לרומו של עולם."
וכדי להסביר את הענין אביא לכם בעניני דיומא את הגמרא במסכת ברכות, שמספרת לנו על יוחנן כהן גדול . 80 שנה רבותי, נכנס ביום הכיפורים בקדושה ובטהרה לקדש הקדשים ויצא בשלום, וזה אומר שהיתה לו שליטה מוחלטת אפילו על המחשבה. כי אם היתה חלילה חולפת במוחו מחשבת פיגול היו מושכים את גופתו החוצה בחבל... ולבסוף נהיה צדוקי. איזו נפילה. אבל מהמשנה אנחנו למדים שהתקנות שלו נשארו שרירות וקיימות ורלוונטיות לדורות . מדוע? משום שכשהיה בצדקותו הכל היה אמיתי ויציב.
אז הנה עברו שנים רבות מאז סיפורי התרנגולים, ובהשראת היום הקדוש שאחד מעניניו הוא וידוי, הנה כתבתי לכם וידוי אישי קטן ..אולי היית מחניכותי או מתלמידותי, אולי מחברותי ומכירותי, אולי ממורותי ומחנכותי ואולי אולי חוית את הסיטואציה הזו עם מישהי אחרת ואולי אפילו עם עצמך .
אז אם גם את שואלת את עצמך בערב היום הקדוש מי אני באמת? הנה לך מילת חיזוק מכל הלב, כל זמן שהטוב שלך ושבך הוא אמת, גם אם חוית מעידות , יש לך את הכוחות והיכולות לחזור לאמת. רק חזרי נא . "כפרה עלייך" .....
]]>
