אני אפילו לא זוכרת אם הייתי מתפללת, הייתי רק מרותקת למראות, לריחות, לאוויר, לאווירה, היה לי ביטחון מלא שהוא שומע אותי גם כשאני מבקשת בלחש, גם כשאני מבקשת בלב, האמנתי בלב שלם שגם כשהמילים זורמות באופן ספונטני ואין לי תפילה מאורגנת ומתוכננת, ואני לא נצמדת לנוסח כלשהו, אני פשוט מבקשת מה שאני רוצה, זה גם מתקבל בברכה לפני כיסא הכבוד.
היה לי בטחון מלא שמבחינתו הוא כבר מבין הכל לבד, הוא מבין למשל שבקשתי על סבא וסבתא אפילו ששכחתי את שמם הנוסף או את שם הוריהם שנכחדו בשואה, הוא כבר יודע הכול בעצמו, רואה, מבין. הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת את בית המקדש יורד בתפארתו, רומס כל מה שמפריע בדרכו, את עם ישראל מצטופף כולו בן רגע, בכל הרחבה ומסביב לה, וכשהייתי פוקחת את העיניים, הייתי המומה שזה לא באמת קרה, הייתי מתענגת על כל רגע במקום הקדוש הזה...
אבל משהו התחספס, החושים כהו, היום קצר, המלאכה מרובה, הביקור בכותל אמנם תמיד מרגש במידה זו או אחרת, אך הוא תמציתי, תכליתי, אין זמן לחלומות והרהורים, צריך לבוא, לבקש, להמשיך לרוץ הלאה. ביום שישי זכיתי שוב לטעום מטעם הגן עדן ההוא , בזכות הילדים היקרים שלי. ראש חודש אב, יום שישי בצהרים, השבת כבר מוכנה, אין כביסות, הבית נקי ארבעה ילדים משועממים מחפשים תעסוקה, מה עושים? לצאת לטיול? לא מתאים. אולי ג'ימבורי כלשהו? אין אוירה. גינה? חם מידי. למישהו יש רעיון?
ואז עלתה לי הברקה, הולכים לכותל.
מודה ומתוודה, שלמרות היותנו ירושלמים, למרות מגורינו כמעט "סמוך ונראה", ילדי עדיין לא זכו לבקר בשריד בית מקדשינו, באמת מחדל! הם היו מרוגשים מהבשורה ואנחנו התרגשנו מההתרגשות שלהם לפני שיצאנו, הניחה בת הארבע סידור בידי, בקשה שאפתח לה ב "מודה אני" והחזיקה את הסידור פתוח בדביקות ובאדיקות, שהוא לא ייסגר, והעמוד לא יאבד...
בדרך הקשבנו לשיחה שלהם שהתפתחה, על המקדש, על העבודה, על תפקידנו כלווים, הם שאלו ואנחנו ענינו, ואז גם עלה בדעתי להוסיף שאולי אנחנו מגיעים ממש בזמן, אולי בית המקדש יורד ברגעים אלו בלהבות ונהיה הראשונים שזוכים לראות את המחזה, הם התרגשו עוד יותר, ממש ציפו בדריכות...
בעודם הם משוחחים, תהינו אנחנו בננו לבין עצמינו, מתי התום הזה הולך לאיבוד? באיזה שלב בחיים? מתי הפסקנו לצפות למשיח בציפייה כנה שכזו? איך אפשר לשמר את ההתרגשות הזו, את ההשתוקקות הנפלאה הזו, שלא תאבד להם?
כשקרבנו לכותל, הם גילו ד' אמות חדשות בארץ ישראל ונצמדו בשקיקה לחלונות כדי לא להפסיד. התחלנו להידרדר לכיוון רחבת הכותל והנה נפרש לנגד ענינו הר הזיתים במלוא הדרו, בעלי ששימש כל העת גם כנהג וגם כמורה דרך, נתן להם גם כאן הסבר קצר וענייני אודות ההר המשתרע למולנו, והם רק רצו לדעת מה יהיה שם בתחיית המתים...
ואז נגלתה לעיניהם כיפת הזהב, והמדריך המסור שלנו הבטיח להם שבמקום המסגד ההוא בדיוק, ממש שם, יבנה בית המקדש בקרוב, הם צחקו בהתרגשות.
הגענו לכותל...
שני הגדולים הלכו עם אבא להתפלל ואני נותרתי עם הקטנים. צעדנו לראות את אבני הכותל מקרוב, מצאתי זוג כיסאות, התיישבנו, אבל הם לא כל כך רצו לדבר בלחש, ואבדו את הסבלנות עוד לפני שפתחתי את הסידור, אז שבנו על עקבותינו, נתנו צדקה, שתינו קצת מהבקבוקים שלנו, פגשנו קבוצה של תיירים אסייתים שרקדו סביב התינוק והילדונת המבוהלת, ובקשו לצלם כל שערה משערות ראשם הזהובות של שני העוללים, שממש ממש לא הבינו מה רוצים מהם.
ואז, למזלנו פתאום מצאנו לידנו על הרצפה להקת יונים, התחלנו לעקוב בדריכות אחר הניקורים שלהן, עודדנו אותן, הברחנו אותן, הם חזרו, צחקנו ואף זרקנו להם ביסקוויט קטן מהמלאי שלנו, באיזה שהוא שלב ניסיתי לשאול את הגברת הקטנה שלי אם היא רוצה אולי להתפלל משהו, לבקש משהו מה', לומר עם אמא איזה פרק תהילים, היא סירבה, אם נתפלל היונים יברחו בינתיים... קבלתי את הטענה, צודקת!
מרחוק צפיתי על עזרת הגברים, מבטי קלט אותם מייד, בעלי מתפלל והם לידו, צמודים לכותל האבנים ביראת כבוד, דוממים, רציניים.
15 דקות חלפו עד שראיתי אותם צועדים לעברינו עייפים, צמאים, מרוגשים. התקדמתי לעברם תוך כדי שאני דוחפת את העגלה ביד אחת ונותנת יד לילדה ביד השנייה, ומלמלתי איזה פרק תהילים, לא לעזוב את המקום בלא כלום. ולא הצטערתי, לא התאכזבתי, לראשונה בחיי אני בכותל בתפקיד אמא!
את התרוממות הרוח המראות,הריחות, האוויר והאווירה החזירו לנו הילדים, הן בהתרגשות, הן בשיח שלהם, הן במעשים ובתגובות, כל ילד כפי גילו והבנתו. ועכשיו אני גם יודעת ומאמינה ויש לי ביטחון מלא שהוא שומע אותי גם כשאני מבקשת בלחש גם כשאני מבקשת בלב, וגם כשאני לוקחת בזרועותיי שני ילדים קטנים ומתוקים ורודפת אחרי יונים...
]]>
