מצד אחד, כשאדם רוצה לחזור בתשובה, הוא צריך מעשה גדול, דרמטי, שינוי סוחף ומשמעותי, שייתן לו הרגשה טובה שהוא אכן עוזב את החטא, ומצטרף לטובים.
מעשים הירואיים שכאלה, נותנים כח, התלהבות, את מרגישה שהקרבת משהו משמעותי, ולא סתם הקרבת, אלא קבל עם ועדה. כולם ראו אותך לוקחת מכשיר יקר ששווה 3000 ש"ח, ושובר אותו. כולם שמעו שלקחת פאה שעולה 8000 ש"ח ושרפת אותה באש.
את מרגישה תחושה של זיכוך, של התרוממות הרוח.
אבל אז, כשכבו האורות, ושככו הקולות, וההצגה נגמרה והקהל התפזר, מה נשאר לך אז? האם את עדיין מרגישה גדולה מהחיים? עדיין מרגישה כח עצום להמשיך ולהתקרב לקדושה, לתורה, לה'? או שאת ממשיכה בשגרת חייך, והרגשות הולכים ונעלמים?
זהו מבחן קריטי, שכל מי שרוצה לחיות חיים משמעותיים, חיים של קרבת ה' ואהבה אליו, צריך לשאול את עצמו בשקט, כשהוא לבד.
אני זוכרת כשאני עשיתי שינוי משמעותי בחיי. חזרתי בתשובה, למרות שכל חיי חייתי בה, בגבולותיה, במסגרותיה, מעולם לא פרשתי או שיניתי, אבל מבפנים, מבפנים הייתי מתה כמעט, בחושך עמוק וגדול של עולם הזה, של מצוות אנשים מלומדה, של האויב הגדול מכולם, שנקרא, "מובן מאליו".
השינוי שלי היה פנימי, שקט, עמוק, ביני לבין קוני, בצעדים קטנים של אהבה מצאתי את הדרך שלי ללכת בה, ארוכה, עקבית, ומתמשכת. מצאתי את טביעת האצבע שאני אשאיר בעולם. בלי לצעוק את זה, או להבעיר את זה, או לנתץ את זה, מצאתי את החיבור שלי לאבא שלי בשמים ולעצמי.
]]>