חז"ל אומרים דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. לפני עשרות שנים כשהמציאו את המצלמה הראשונה, הצלם היה מתכסה בבד שחור כדי שהאור לא ייכנס, בכובד ראש היה מפעיל את המערכת ומצלם את התמונה ההיסטורית. באותו זמן גם המציאו את הגרמופון, שזה מן פטיפון פרימיטיבי עם ידית כזו מנואלה ואפרכסת ענק. היום הכל דיגיטלי וזה נראה כל כך טבעי לצלם בכל מקום ובכל זמן.
בזמנו, כשבאו וסיפרו לחפץ חיים זיע"א, שהעולם התקדם ויש כאלו המצאות גאוניות. הוא השיב להם שהעולם ממש לא מתקדם, אלא העולם הולך אחורה. בגלל זה הקב"ה היה צריך לשלוח לנו המצאות. החפץ חיים הסביר שבדורות הקודמים האנשים היו מאמינים בני מאמינים. ובאלול אפילו הדגים היו רועדים בים, הם למדו במשנה שיש למעלה עין רואה, אוזן שומעת, האמינו בפשטות וידעו שזה ככה. אבל בזמננו נהיינו קצת קרירים, קצת קהים, ציניקנים וגם ספקנים.
מה זאת אומרת עין רואה? מהי אוזן שומעת? איך יראו לי את זה? וכל מעשיך בספר נכתבים, איזה ספר? איך הם נכתבים? אז בשבילנו הורידו לעולם את המצלמה ואת הגרמופון כדי שאנחנו נוכל לראות ונוכל לשמוע. מאז העולם רק השתכלל והלך, והיום אנחנו כבר יודעים איך בהקשת מקלדת אתה מפרסם את הדברים בכל העולם, כך גם ניתן להפיץ תמונות, ולהתבונן במערכות מצלמות במעגל סגור, מכל מקום שהוא.
ואם במעגל סגור עסקינן, מספרים על זוג שהתחתן בשעה טובה, בחתונה מפוארת, עם המון מוזמנים. אביו של החתן הביא לאולם עשרת אלפים שקלים, כדי שיהיה לו כסף מזומן לשלם לבעלי האולם ולתזמורת. ושם את הכסף בכיס של המעיל. במהלך השמחה קורא לו המנחה לבוא לרקוד עם החתן, והאבא הטוב, פושט את המעיל, מניח על הכיסא ורוקד לשמח החתן. כשהוא חוזר למקום, הוא מגלה שהכסף נעלם. הוא מחוויר, הוא מרגיש שהעולם חרב עליו. בתחילה חשב לקרוא למשטרה לערוך חיפוש, לבסוף בהחלטה טובה הוא מקבל על עצמו להתעלם, כדי לא להשבית את השמחה. הוא חשב לעצמו, האירוע עלה כל כך הרבה, אז יעלה עוד עשרת אלפים שקלים. כך היה, החתונה עברה, שבע ברכות, ירח דבש, ואז כל המשפחה מתכנסת לבית המחותן לראות את ההסרטה של החתונה.
מרוגשים יושבים להם כולם- החתן והכלה, ההורים, האחים ומסתכלים בסרט. והנה הדקות המרגשות חופה, קידושין, אוכל, ריקודים, איזו שמחה. ואז הרגע ההוא שהמנחה קורא לאבא של החתן, המצלמה מתמקדת בו מוריד את המעיל וניגש לרקוד. המצלמה ממשיכה לתעד ולפתע רואים את אבא של הכלה מתגנב אל המעיל שמונח על הכיסא, מושיט את היד ומוציא את חבילת הכסף מהכיס. מיד עצרו את הסרט, הדליקו את האור וכל העיניים הסתכלו עליו. זה מעשה אמיתי שהיה, איום ונורא, חשבו לעצמכם כמה אבי הכלה היה מוכן לתת כדי למחוק את הקטע הזה בסרט, כמה היה משלם כדי לעצור את הביזיון הזה, שכולם רואים איך המצלמה מתקרבת ואיך הוא חומק ומתגנב. כך גם אנחנו, כמה היינו מוכנים לתת כדי למחוק כמה קטעים מהחיים שלנו? שלא יקרינו אותם בשמיים, ועוד בפורום הרחב שיהיה שם..
החפץ חיים היה מצטט ואומר "סוף דבר הכל נשמע". בסופו של דבר כל דבר שנעשה כאן בעולם, גם בצנעה, הכל עתיד להתפרסם ולהישמע לכל בני אדם בהקרנה פומבית. איזו בושה. אם רק היה אפשר למחוק כמה קטעים. תתפלאו, אפשר. לא תאמינו, על ידי אנחה אחת, על ידי תשובה. מהי תשובה? להתחרט על אותם דברים, לומר בפה מלא חטאתי, עוויתי, פשעתי, ולהחליט בעזרת ה' לא לחזור על זה עוד. זהו. ואז הסרט הזה נמחק. רק נעשה את זה ובעזרת ה' נזכה להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום.
זה לא באמת פשוט, זו גדילה שאינה קלה, כי באמת אנחנו במלחמה תמידית, אבל לשם הנפש שלנו כמהה ולשם היא רוצה להגיע, לתקן את עצמה.
הלוואי שאצליח לתקן את עצמי
האדמו"ר מצאנז הדברי חיים שחי לפני מאה חמישים שנה אמר כשהייתי צעיר חשבתי שאני אתקן את כל העולם, כשגדלתי הבנתי שזה בלתי אפשרי וחשבתי אולי אני אצליח לתקן את האנשים שבעיר. כשגדלתי עוד יותר והתבגרתי והבנתי שזה בלתי אפשרי ואמרתי לפחות אתקן את המשפחה שלי. אבל כשהזדקנתי הבנתי שאפילו את המשפחה אני לא יכול לתקן והלוואי שאני אצליח לתקן את עצמי.
זה בעצם תפקידנו כאן, ואם יש רגעים של יאוש, שאנחנו משווים לקבלות שקיבלנו על עצמו בשנה שעברה, ורואים שלא כל כך הצלחנו, יש לזכור נקודה חשובה: לא הורידו אותנו כדי שנהיה מושלמים, אלא כדי שנתקן את עצמנו. אני תמיד מזכירה לעצמי את המעשה בחביות. קבוצת אנשים ששכרו אותם לעבודה כדי למלא חביות. אבל החביות היו נקובות ולכן כל מה שהכניסו לתוכם נשפך אל החוץ.
חלק מהאנשים התייאשו, כי היה בעיניהם מיותר להתייגע ולמלא שוב ושוב, כאשר כל מה שמכניסים נשפך אל החוץ. אבל החכמים שבהם המשיכו למלא ואמרו, אז מה אם נשפך לנו, הרי שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא. כך גם אנו, שכרו אותנו כדי להשתדל, להתאמץ, גם אם לא רואים את התוצאות, וגם אם נראה שהכל נשפך בדרך, בסוף יגיע השכר משמיים. בסוף נראה שהצלחנו לפחות לתקן את עצמנו.
