כשרוצים שהתינוק ילמד לזחול, מניחים אותו על השטיח, כמה זה קשה לו להתנתק מהקרבה, מהחום שהוא רגיל אליו. אבל לאט לאט, מתוך שהוא מנסה להבין את המצב החדש, הוא מצליח להתרומם ולהתקדם. זו הדרך היחידה לגרום לו להתקדם. יצרנו את הקושי הזה במיוחד בשבילו, חס ושלום לא נגדו, כדי שיגדל, שיתפתח.
בנמשל, אנחנו הילדים הקטנים של הקב"ה, הרבה פעמים אנחנו מרגישים 'מושלכים', חסרי אונים על השטיח.. והקב"ה מציץ מן החרכים ומבקש להגיד שנקודת הקושי היא נקודת הצמיחה שלאחריה תבוא השמחה. אל תבכו בכייה של חינם! אלא בכי של תקוה! כי גם בתוך הקושי "תוכו רצוף אהבה". גם במציאות של חוסר האונים כשמרגישים רעידות אדמה, ותחושה של שהכל סוגר עלינו, מכל כאב וקושי אפשר לקום ולצמוח. דווקא מהנקודה הזו של הכאב והקושי שמתחברים לתקוה ולא ליאוש אנחנו יכולים לייצר נס, כי חוסר האונים ניתן כדי לשבור חומות של כוחי ועוצם ידי... אונים זה "אני ואני ואני".
הנשמה שלנו יודעת כי אין נחת גדולה יותר לקב"ה בעולם, מאשר שבאמצע המלחמה הגדולה של האדם בחינוך ילדים, בפרנסה, במלחמה שלו על ישוב הדעת הוא יחפש את התקווה, האמונה וע''י כך יהפוך חיי שעה לחיי נצח.
משיח זה לא רק לשבת על מזוודה, לחכות לאותו יהודי צדיק ולפזם בציפייה את כל השירים שחוברו לכבודו. אם נחשוב שהמשיח זה לא רק איש, אלא הנהגה כללית שאפשר לבנותה יחד בעשר אצבעות, אז אפשר לעשות את זה כבר עכשיו. לקדם עניינים ולהפסיק לחלום חלומות. להבין שהכאבים והניסיונות הם כבשן האש ו כור ההיתוך שלנו ושהקב''ה מכניס אותנו לתוכם, לתוך הצרה.
משל הצורף
קבוצה של אנשים באנגליה למדו את ספר מלאכי, ומגיעים לפסוק "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי וזיקק אותם כזהב וככסף", הם מעיינים במפרשים ומבינים כי לפני ביאת המשיח הקב"ה יטהר את בני ישראל, כמו שהצורף מטהר גוש של כסף או זהב. הם שואלים את עצמם מדוע הנביא בחר דווקא במשל הזה כדי לתאר את התהליך. אחד מהנוכחים הבטיח לשאול את חברו הצורף, ולבחון אם הוא יכול להאיר את הנקודה.
כשפנה לצורף, הלה תיאר לו את עבודתו "אני לוקח את גוש הזהב, מניח אותו במקום החם ביותר באש וכך שורפת האש את כל הפסולת, והזהב נשאר נקי, טהור".
בשיעור הבא הוא מספר זאת לחבריו, אך הם מקשים שוב ואומרים למה כתוב "וישב מצרף" למה זה חשוב אם הוא יושב או עומד. "באמת מעניין", אומר חבר הקבוצה, "אשאל את חברי הצורף ונשמע את דעתו".
הוא פונה שוב לצורף ושואל "כשאתה מזקק את הזהב, אתה יושב או עומד?" עונה לו הצורף "אני חייב לשבת, אי אפשר לעמוד", והחבר מתפלא "מדוע?". "כי צריך להשגיח ולשמור בכל תשומת הלב, אם אשאיר את הזהב חצי דקה בתוך האש אחרי שהוא נקי, הוא יתקלקל" מסביר הצורף. "איך אתה יודע שהזהב טהור?" מקשה החבר. "פשוט, כשאני רואה את פני משתקפים בזהב..." משיב הצורף.
ככה אנחנו היום, במקום הכי חם של האש, ייסורים כואבים, צרות קשות. הקב"ה יושב ומסתכל עלינו בכבשן האש בכור ההיתוך של הנסיונות, ולא מסיר עינו מאיתנו, כדי שמיד כשנהיה נקיים מהסיגים ומהלכלוך ומוכנים להגאל- מיד הוא מוציא אותנו מהאש, כדי שיוכל לראות את פניו משתקפים בנו. כדי לגאול אותנו, ולבנות שוב את הבית. כי החורבן והגלות הם השורש האמיתי לכל הצרות הקשיים והכאבים. והתקווה והבניין הם הגאולה.
חייבים להסתכל על הכאבים באמונה מעשית ולא פאסיבית. חשוב להתחבר לתקוה ולא ליאוש לזכור שההסתרה מגיעה כדי לקרב אותנו להתקדמות, לתפילה האמיתית מתוך הלב לפעולות שיקרבו את המשיח, לעבוד על המחשבה ולסמוך על הקב"ה, שיודע את המינון המדוייק ויוציא אותנו מהאש בדיוק ברגע הנכון. כשכל אחד מאתנו יזכה להשתקפות הזו "תמונת השם יביט", תבוא הגאולה!
התחברות - כלים מעשיים של אמונה לחיים הרמוניים, סדנאות ומפגשי יעוץ אישיים בכל תחומי החיים.
