בית המקדש הוא הלב שלנו, הוא איפשר לנו להתחבר ולהתקשר לבורא עולם. אמרו חז"ל "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". לכן, אנחנו לא מתאבלים רק על החורבן שהיה לפני שנים רבות, אלא על החיסרון שיש לנו בדור הזה.
היום אין לנו את היכולת לבוא לאבא, זו הגלות. עם זאת, כשנכנסו השונאים להיכל, ראו את שני הכרובים מחוברים זה לזה, כאות של חיבה וקירבה גדולה. יש כאן מתנה גדולה שהקב"ה הראה לנו שבתוך החורבן, הכאב, הגלות, המשברים שאנחנו עוברים, יש נקודה של קירבה גדולה. צמיחה גדולה. כרגע הנקודה הזאת היא בהסתר, וכל מה שנשבר ומתפרק לנו בחיים, זה כדי לגלות את הנקודה הזאת של "ממך ואליך אברח".
אי אפשר באמת לברוח. כמו בסיפור על חתן וכלה, שהתחתנו ימים ספורים לפני מלחמת העולם. הם היו זוג חסידי, אשר נפגש בפגישת שידוך רק לכמה דקות בבית ההורים, ולאחר כמה חודשים נפגשו בחופה. למחרת החתונה אומרת הכלה לבעלה: אתה לא מוצא חן בעיני, נראה לך שאני אשאר איתך? אמרה ועשתה. יצאה, טרקה את הדלת והלכה לדרכה.
הוא היה עצוב ושבור, אבל לא הספיק להיות עצוב מדי בגין זה, כי פרצה המלחמה הנוראה. סכנה מוחשית של מוות בכל רגע. בסוף המלחמה אחרי התלאות הרבות, הוא חוזר לעיר הולדתו, לודז' ולשמחתו הוא פוגש את אשתו, היא מחייכת ואומרת לו, כמה אני שמחה שאני רואה אותך. הייתי בצער כל השנים על המילים שלי, על כך שעזבתי בטריקת דלת. התפללתי כל המלחמה לזכות להישאר לחיות, רק כדי לבקש ממך סליחה. אתה סולח לי?
והוא עונה לה: גם אני בקושי החזקתי מעמד, חיפשתי אותך, התגעגעתי אלייך. ומאז הם חיו באושר שנים רבות וארוכות. איך יכול להיות שאחרי שטרקה את הדלת, חיפשה אותו 6 שנים? ואיך הוא התגעגע אליה?
יש עומק שמתגלה דווקא כשרחוקים. ככה זה בחיים, כשקרובים יש פרטים חיצוניים שמפריעים וקשה לגשר עליהם וזה מפריע לקשר. אבל כשמתרחקים אחד מהשני, הפרטים החיצוניים השוליים מאבדים את המשמעות, ושמים לב לראשונה לפנימיות של הקשר, לעומק ולחיבור, וכל אחד מתגעגע לשני.
כך גם שאדם נפטר, הפרטים החיצוניים מסתלקים, והאישיות הפנימית מתגלה במלוא הדרה. דווקא בנקודת החורבן, בין המיצרים, כשנעלמת החיצוניות, כשאין לנו על מי להסתמך, אלא על אבינו שבשמים, מתגלה הנקודה הכי פנימית הכי עמוקה. נפשי חולת אהבתך.
כמו גרעין באדמה, שרק אחרי שהוא נרקב, מתחילה הצמיחה, כך גם יהודי לא יכול לגדול, אלא על ידי זה שהוא מתגבר. אי אפשר לצמוח בלי כאבי הגדילה, ומהחורבן מתחילים לצמוח. מסתכלים לכאב לעינים. הכאב שתמיד אחנו בורחים ממנו, מהכשלון, מהחוסר אונים, מההתמודדות מהצורך לפעול לשינוי. הכאב מכריח אותנו להשתנות.
כשהכל הולך כשורה, אנחנו רגילים לומר בעז"ה, מאת השם, אם ירצה השם, כאילו ה' עובד אצלנו. יש לנו תוכניות משלנו, וכשצריך קצת עזרה ומאבדים שליטה נשענים עליו. אבל בזמן של כאב, נגמרות כל התוכניות, ואין לנו תוכניות לשעת חירום. ואז אנחנו מתחילים לעבוד אצל השם, מתפללים, מייחלים, בורחים מהכאב, מבקשים ומחכים ל"משיח" הפרטי שלנו שיגיע, שידוכים לילדים, מרפסת סוכה, משרה טובה ושאר ירקות.
הבעיה היא שכאשר קשה לנו אנחנו מתחברים לכאב, כי אנחנו מחכים לאותו "משיח פרטי", ולא ליד של ההשגחה ולא לצמיחה. אנחנו מחכים ל״משיח״ שיפתור לנו את הבעיות, יסגור לנו את המינוס, יעשה שהילדים יקשיבו לנו.
לפני שנים זכיתי ללמוד מהמשגיח הרב הגאון דוב יששכר שפילר זצ״ל בישיבת "ישראל הקטנה", שאל אותי "את יודעת מה יהיה כשיגיע המשיח?", השבתי "לא ממש, רק שיהיה מפחיד, תהיה מלחמה גדולה קודם.."
הרב אמר "לא. כשיבוא המשיח הכל ייראה מהחלון כרגיל! יהיה ירקן, יהיה רופא, יהיה עו"ד, אז מה יהיה מיוחד?" שאל הרב הצדיק, והשיב "שכל אחד ידע בדיוק מה השליחות שלו, מה הוא בא לעשות כאן בעולם".
עדיין קשה להבין ולדמיין איך ייראה העולם כשיבוא המשיח, ולכן אנחנו אפילו לא יודעים מה חסר לנו. כשאנחנו חושבים היום מה חסר לנו, על מה אנחנו חושבים, בכנות? אנחנו חושבים על פרנסה, בריאות, פינת אוכל, ילדים, מנוחה וחופש.
אבל אנחנו לא מבינים מה באמת חסר. חסרה לנו המחשבה, נעדרת ההנהגה הנכונה איך להנהיג את עצמנו כבני מלכים בעולם הזה. העולם בחסך נוראי. הנהגה נכונה זו הדעת הנכונה "גלה עמי מבלי דעת". אין דעת.
מהי דעת נכונה? כמו שטומנים גרעין באדמה אנחנו יודעים שלמרות ההעלם וההסתרה, בטיפול נכון, הגרעין יצמח ויתן פירות כמו שנאמר "מאמין בחי העולמים וזורע". לא מספיקה האמונה, צריך לזרוע ולהשקיע, יש תהליך ודרושה סבלנות, אבל בעז"ה עוד נקטוף תפוחים.
אנחנו לא דואגים, אנחנו מאמינים ומצפים והישועה קרובה. אבל כשמשהו לא מסתדר בעבודה או עם הילדים, ברגעים שמרגישים חורבן וכאב, מתחברים לחוסר אונים או, חלילה, לייאוש, קשה להתחבר לציפייה, לישועה, ליד של ההשגחה שהכל לטובה. אבל כל היעדר הוא ראשית של צמיחה. בור, אדמה, שפלות, חוסר אונים אלו הם הכלים לצמיחה. תהליך של צמיחה מביא לגילוי של מה שהיה נסתר באדמה.
וכמו האדמה, גם האדם. כאשר במצבים של חוסר אונים, כשאין ברירה בהנהגה נכונה, מצפים לישועה "ממך ואליך". זה לא אומר שלא פועלים בדרכים טבעיות. פועלים כמובן, אבל בלב מחוברים לאבא. זו המשימה שלנו, גם מתוך הכאב להצמיח ישועה. אמונה לא שוללת את הטבע, הטבע הוא כלי לפעול בו. אבל הטבע מנסה לשלול לנו את האמונה.
מן המיצר יצא אוצר, להמשיך להאמין שעוד יהיה טוב, אבל האמונה היא לא פאסיבית, אי אפשר לומר נחכה שנה שנתיים ויהיה בניין. יש לעם ישראל את הכוחות המיוחדים להפוך חושך לאור. אפשר לומר שכל מטרת החורבן להפוך אותנו לקבלנים "אל תקרי בנייך אלא בונייך". להצמיח מהחורבן ומהמשבר את הבניין, לצקת בבורות של החיים יסודות של אמונה ולהיבנות.
