וכל פעם שאני פותחת את הארנק, יש תא מלבני קטן פעור, וריק, שכמעט צועק לעברי, אשראי, אשראי, אשראי. אך אני מביטה בתא הזה, ומרימה את ראשי באומץ. ולא. השבוע האשראי נשאר בבית!
ולא יהיו עוד קפיצות חפוזות לזארה, ורק עוד עקבים, ורק עוד תיק קטן ליציאה הערב, כל כך הרבה פרטים שנלבשו, ננעלו רק פעם אחת, עם החצאית המסויימת הזאת, ולמקום המסויים הזה.
ולא יהיו עוד טייק אווי חפוז בסוף יום עבודה, שהעצלות מתגברת על החומר. ולא עוד יציאות תנחומים עתירות קלוריות .
לא יהיה! עכשיו את מבינה- השארתי את האשראי בבית.
ואם רגע, או שבעצם בואי נהיה כנות זה יקח קצת יותר, כי יש לנו עשרות פריטים כאלה, נחשוב, על אותו אחר הצהרים, לפני חתונה פלונית, שפתאום כל קולקצית האירועים שלנו משום מה לא מצאה חן בעיננו, החלטנו שרק עוד בגד אחד, ורק עוד עקב תואם, נו ועכשיו כבר חייבת גם תיק.
והנה הגענו למאות שקלים. סתם, באחר צהרים לפני חתונה שכלל לא חשובה. ושתינו יודעות מה קורה כאשר זו חתונה חשובה. הסכום יכול לנסוק לאלפיה ובקלות אף לתפס יותר.
ונכון, לא אכחיש, השחור הקטן והמבריק שלי, הציל אותי עשרות פעמים, ברגעים שפתאום משהו בבגד נקרע/ התלכלך, ואין מנוס, ואין אפשרות להסתובב ככה. אז השחור הקטן והמבריק היה לי לתועלת ולהצלה. כאשר באמצע היום, ללא שום התראה תפס אותי מכאוב, ואינני מאלו המסתובבות על כדורים, אז בהינף גיהוץ, ויצאתי עם ארון תרופות מלא, אינני צריכה להרחיב בנפלאות הכרטיס. אין בכך ספק.
אבי עד לפני כמה שנים או אולי אפילו חודשים (?!) התעקש להתהלך אך ורק עם כספומט. וטען כי האשראי, יוצר הרגל של דיחוי, או לפעמים להיפך, יוצר חוסר יכולת בדחיית סיפוקים. כי הרי, הנעל הנעל הזו, שעולה בערך כשבוע עבודה, כאשר מחלקים אותה ל-4 תשלומים, המחיר נראה הרבה פחות גבוה.
אז אנחנו צריכים את הנעל עכשיו, ונשלם עליה עכשיו - במשך שליש שנה. ועוד חודש תהיה עוד נעל, יהיה עוד תיק, ועוד שמלה. ואנו ניכנס למעגל של צריכים עכשיו, משלמים עכשיו על נעל שנרכשה לפני חצי שנה, ועוד חצי שנה נשלם עדיין על השמלה של היום.
אז כן. השארתי את האשראי בבית, וטוב לי. אולי בתחילה היה קצת קשה, מרגיש אבוד, ומנותק, וללא ספק אין עוד איזה סיפק זריז למלא - לכמה שניות בלבד.
את האשראי השארתי בבית, אבל את החשיבה, הדרך החדשה, ודחיית הסיפוקים והיציאה ממעגל הכספים המבוזבזים הבלתי פוסק, לקחתי עימי. ותאמנה לי - מרגישה טוב, ואפילו טוב מאד, תחושת ניצחון של החומר האישי שלי מול דרישות הרוח של הסתפקות במה שיש (ותאמינו לי כשהאשראי בבית, פתאום נראה לי שיש לי הרבה מדי) ..
]]>
