קודם כל ברור שיש את קשיי השפה. הפער בין העברית הגבוהה שלי והאנגלית הממוצעת שלי הוא ענין לתסכול כרוני כשלעצמו. עם שיחה אני עוד מסתדרת, נניח שאכין ביסודיות לשונית את השיחות ואעזר בדוברי אנגלית על בוריה .דרך אגב כשזה מגיע לבדיחות שוד ושבר. ההומור הישראלי ומה שמצחיק אמריקאים הם שני קוים מקבילים שלעולם לא יפגשו לצחוק.
אז מה כן יתן לי אור ירוק לנאום על במות? התעניינתי. מה כן מפעיל פה את רשות הדיבור לציבור? "אז ככה", היא ענתה "או שאת רבנית". טוב, רבנית אני עוד לא, וזה לא באשמתי הוספתי בחיוך. אם בעלך נהיה דוקטור זה לא עושה אותך אוטומטית דוקטורית ואם הוא מהנדס את לא נהיית בזכותו מהנדסת. גם לא שרברבה אם הוא שרברב ולא כימאית אם הוא כימאי. אבל אם הוא ממונה לרב את תמיד זוכה לקבל את התואר רבנית, אם בעלי עדיין לא רב אני לא רבנית.
אז מה האופציה הבאה? שאלתי "או שיש לך ארגון צדקה", נכון להיום ברוך השם יש ארגון חסד אבל השתיקה והצניעות יאות לו ובכלל אני מחזיקה יותר מחסד שבא בלי אירגון, ובכל מקרה באותן שנים עוד לא היינו על המפה. "או שאת אשת מקצוע כמו עורכת דין או רופאה ואת מדברת מזוית מקצועית..." אז אני לא 'לוייר' ולא 'דוקטור' ולא 'אסטרונאוטית' הייתי מורה וכיום אני אשת עסקים ומפיקת ארועים ולפי חוקת ברוקלין שבארצות הברית זה עוד לא מעניק לי רשיון לדבר אליכם בגדול.
רגע..
"או שיש לך ילד חולה ואת מדברת על ההתנסות", שהשם ישמור . לא רוצה ילד חולה בשביל לדבר עליו. הטון שלי עלה ושקעתי בכסאי. וגם אם יש לי ילד מיוחד אני לא אמסחר אותו לקהל מאזינים. ואז היא אמרה: "או שאת בעצמך חולה, יותר טוב אם חולה סופנית, גם זה עובד היום מאד חזק..." חשבתי שאני מתה. אני יושבת אצל פסיכולוגית ששכרה לשעה כפול מהמקובל ושמחכים חודשים לקבל אצלה תור, מרצה בחסד וסופרת. כבר התחלתי לכבד ולחשוד שהיא חוששת מתחרות ולכן היא מניאה אותי מהרעיון הגדול שלי.
תגידו אמריקה, למה אני צריכה להיות חולה וסופנית כדי שתקשיבו לי? יש לי המון מה 'למכור ' ולהעניק לקהלים קדושים דווקא מנסיון החיים ולא מצל המוות. ובכלל על בריאים שמתים בחטף חס ושלום וחולים שמבריאים לא שמעתם? לא רוצה להיות בר מינן כדי להיות בעניין. יש לי המון מה לספר, אלף לילה ויום על דברים מצמררים וגם מדהימים שהחיים הפגישו אותי עמם ולחזק מאזינים ומאזינות באותם טיפים שחיזקו והחזיקו אותי בסיעתא דשמיא.
פעמים רבות שואלים אותי קוראים מאיפה אני שואבת את הרעיונות השונים והמדהימים שאני כותבת עליהם? וזה פשוט, אני כמעט לא ממציאה. עם חיים כמו שאני עברתי בכלל לא צריך כישרון, צריך בעיקר זיכרון. והגברת הפסיכולוגית הסופרת כנראה עוד לא השתכנעה שאני מוותרת על רשות הדיבור היא חתמה בהתנשאות מה "או שכתבת ספר".
ת'אמת, אני לא יודעת אם במשך חיי דיברתי יותר או כתבתי יותר, אני שופכת מילים כמיים. אני כותבת בימים וגם בלילות בין לבין ואחרי ולמרות. למי בכלל יש פריבילגיה לישון יותר משלוש שעות כשיש כל כך הרבה להספיק ולעשות? אבל הספר שלי עוד לא יצא לאור.
בקיצור, יצאתי מאותה פגישה קמוטה ודהויה עם חור גדול בכיס ועוד יותר בלב. מפלס השאיפות שלי צנח למינוס אפס.
לפני כשלש שנים חרגתי מתוכנית האב של הפסיכולוגית שלי לשעבר, שבה אין מקום על הבמה למישהיא שבאה משום מקום והענקתי הרצאה לקהל נהדר. ההתרגשות וההתלהבות ליוו אותי לאורך כל השעה שדיברתי. בסיום הנאום ניגשה אלי מישהי מהקהל ופשוט סגרה לי מעגל בפשטות היא אמרה לי "את יודעת? את באת משום מקום וכבשת את העיר הזאת בסערה".
זו היתה הפעם הראשונה שהספק שלי בפסיכולוגית ההיא הפך לעובדה. וכבר חשבתי להמשיך במשימה, אבל אתם יודעים איך זה, רצון לחוד ועשיה לחוד. חלפו מאז שלש שנים, ואז בבדיקת גרון יסודית התגלה לו הגידול הסמוי. לא אלאה אתכם בפרטי החרדה. כבר חששתי שעוד מעט אתאים לקריטוריונים של אמריקה, הנה אני הולכת חלילה למות ואהיה ראויה להרצות על החיים.
הבעיה שעם גידול בדיוק בגרון זה לא בדיוק אקטואלי לנאום .... בחסדי שמיים הגידול הוסר בניתוח לייזר ונמצא שפיר . אחרי שבוע של שתיקה מחלטת, כולל תענית דיבור בשבת שובבי"ם, החלטתי לעשות תשובה. בשבוע הזה למדתי בעיקר להקשיב לאנשים ולעולם הסובב, והכי חשוב להאזין לקול ליבי . ואז גמלה בליבי ההכרה שהקדוש ברוך הוא נתן לי התראה. אנחנו לא מעריכים דברים כה טריוויאליים בחיים כמו היכולת לדבר עד שהם נלקחים מאיתנו. ראיתי פה איתות משמים שעלי לעשות משהו עם מתנת הדיבור שהקדוש ברוך הוא נתן לי בחזרה במתנה .להגשים ולפעול לפי צוו ליבי. קולי ברוך השם חוזר אלי בהדרגה, גמלה בליבי ההחלטה בעזרתו יתברך לחזור למסלול של מסירת שיעורים, לתת חיזוק והשראה לבנות ישראל. אז היו בהיכון! בעזרת השם עוד תשמעו אותי .... אמריקה..
נ.ב. החלפתי פסיכולוגית. החדשה בעד!
]]>
