תסמונת הפומו מתאפיינת בפחד להחמיץ משהו, כיום התסמונת הכי חמה, הכי חדשה והכי מדוברת. הצורך הזה הבלתי נשלט לבדוק שוב ושוב מה חדש בסמארטפון שלנו .הפחד לפספס את החדשות הכי חמות ,להפסיד ארועים שווים, והנשמה שיוצאת מקנאה שהחיים של כולם הרבה יותר מגניבים משלכם והם קונים דברים פי אלף יותר שווים מכל מה שאתם מצליחים לקנות. בקיצור הפחד לפספס את כל מה שאסור לפספס.
זוהי הפרעה תרבותית שמאיימת על השקט הנפשי של כולנו. אני מכירה אשת חיל אחת אמא לארבעה ילדים. אין לי מילים לתאר איזו באלעבוסטע היא היתה, משהו שלא ניתן להגדיר במילים, מחדר המדרגות כבר יכולת לנשום את הנקיון של הבית המטופח הכל טיפ טופ. ב"ה בעלי אמצעים אבל כמו שאתם יודעים זאת לא ערובה לסדר ונקיון. פה היה משהו מופתי בכל קנה מידה. ובפרופורציות הנכונות, בלי לדרוך על הבעל והילדים. הילדים פאר היצירה, מושלמים בלי עין הרע זוכים לתשומת לב מאמא ברמות שאין לתאר ופורחים. עד שהיא גילתה את נפלאות הסמרטפון, הנפילה לא אחרה להגיע, לא אפרט יותר מדי כי זה יכאיב לכם, הפומו ניצח והכריע אותה.
בית זה מקום שלא מרגישים מה את עושה שם כל היום עד שאת חלילה מפסיקה לעשות. היתה הזנחה, צצו מריבות, הבלאגן חגג והעצב היה רב. עכשיו עם יד על הלב תשאלי את עצמך אם הסיפור הזה אינו עליך? יש כאלה שעוד עם קורי שינה על העיניים, לפני מודה אני ושש מים כבר מתחילים בריטואל היומי: מושיטים יד מגששת באפלה אחר המכשיר לבדוק מה התחדש בלעדי בעולם התוסס בזמן שאני ישנתי? ו...כמה לייקים נוספו לי באינסטגרם? אחרת איך אפשר להתחיל את היום?
אני בטוחה שאורית שוהם ראבד יכולה להוריד לכם את זה יותר מצחיק אם זה לא היה כל כך מעציב. גם אנשי עסקים ועובדים בכל המגזרים השתעבדו לטקס הגמיעה מתיבות האימייל ועד קירות הפייסבוק, זה קורה בדרך כלל גם רגע לפני שנרדמים ללילה. רגע לפני ואחרי ארוחת צהריים. שניונת לפני שמקלחים את הילדים שגם הם יעשו לך טובה אם יגיעו למקלחת, כי הם עסוקים בטקסי ההשתכשכות בביצת הרשתות החברתיות שלהם.
האספקט העיקרי שמתבטא בפומו הוא הרדיפה אחרי הידע.ידע הוא ערך בונה. אבל הבעיה שאנחנו רק רצים באטרף כל היום אחרי פרורי מידע שרובו אינו רלבנטי להחכמה, רק מרפרשים כדי שיהיה לנו מה לחדש במשרד בבקר, בחתונה בערב בפגישת הקפה עם החברות והכי גרוע בבית הכנסת בין ה.... נו אתם יודעים. הפכנו לנרקומנים של פיסות מידע. שלא נדע!
אספקט נוסף לפומו אתה רואה בפייסבוק ובאיסטגרם איך כולם חוגגים ונהנים מהחיים בניגוד אליך. והמדיה יודעת בדיוק איך לנגן לנו מיתרי הפחד הזה. עוד שהייתי ילדה קטנה שר לנו הרדיו: "כולם הולכים לג'מבו ג'מבו ג'מבו ורק אותי השאירו בבית לבדי...."מי שזוכר שילחץ לייק עכשיו! חחח פומואית שכמוני, אני רצה לבדוק כמה לייקים קיבלתי על הכתבה הזאת. תפרגנו בחיאת, בנפשי הדבר.
פומו היה רדום בנו במידה מסוימת אבל היה קים תמיד רק שהאינטנסיביות של החיים היום העירה את הדב מתרדמתו.
כל רגע הוא תזכורת כואבת ומטרידה למה שקורה שם בלעדנו. אוי החמצנו את הארוחה המפוארת או המסיבה הנחשקת או את הגאלה של החנות החדשה או את הגאלע והקישקע בקידוש ההוא... דור שלם מתאמץ לתמרן בין הרצון חסר הסיכוי לא לפספס שום ארוע מגניב, שום סטטוס שנון שמכה גלים, חפץ חדיש שמסעיר בכוס מים או סתם הזדמנות ללייק!
מהו כח הפרסומות עלינו? הפרסום ניזון מהפומו שלנו. מריצים אותנו לרכוש מותגי יוקרה ולהתנפל על מוצרים שאנחנו בכלל לא צריכים רק כי "לא תרצו להחמיץ" ו"אל תגידו שלא ידעתם". והאספקט השלישי של הפומו, ואחרון שעליו אספר כאן עכשיו
הוא יותר וידוי אישי בשבילי .
על אף שאני צרכנית ידע אובססיבית ביותר אני עדיין ניזונה רבות מהמילה הכתובה בספרים אולד פשן אם תרצו. ולמרות שאני אוהבת לדעת מה מתרחש בעולם אני לא צרכנית כפיתית של פרורי מידע "צהובים" מהרשתות החברתיות. בפייסבוק תמצאו אותי בעיקר בעניני הביזנס. אני גם כבר די סולידית במה שקשור לצריכת יתר של מותרות אולי זה הגיל אולי התרגיל, עבדתי על עצמי קשות... הנפילה הפומואית האישית שלי היא עתיקה כימי הפסוק "קנאת סופרים תרבה חכמה".
הפומו שלי מתבטא בפחד ההחמצה האישית. ואני מדברת כאן ספציפית על נשים חרדיות. כולן מגשימות את עצמן בפול ווליום ומגיעות להשגים מרקיעי שחקים ורק אני ממרומי החמישים שנות חיי עוד לא מיציתי אלפית מיכולותי.... התסכול הזה הורסססס. נולדתי במנהרת הזמן אחורה. אני לא מדביקה את הקצב.
אז למרות ולמרות שברוך השם התברכתי בכמות נכבדת של כשרונות מגוונים ויכולות גבוהות . ולמרות שעשיתי רבות ופעלתי נצורות בימי חיי בסיעתא דשמיא. ולמרות שהספקתי לבטא את עצמי בתחומים שונים ומגוונים ברחמיו הרבים. רבותי, מול כולכן שקופצות לי במדיה עם כשרונות מטורפים והגשמות מאלפות אני מרגישה כזאת קטנה, כזאת קטנטונת כזאת פיצית פיצפונת שבא לי לבכות מרב שאתן גדולות. הרשת פתחה לי ת'עיניים. לפני עשר שנים כל מה שידעתי זה להכניס את תקע המחשב לשקע...הייתי גדולה. תרתי משמע.
היום אני כל היום יושבת על הרבנית ימימה מזרחי על חני וינרוט, על מירי שניאורסון, על רחל פסטג ועל ועל ועל ... כל היתר, סליחה אם השמטתי אותך, זה רק מרב קנאת סופרים. אני גם פומואית של מאמע ,דרך אגב, אז מרב קנאת סופרים החלטתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש בגיל חמישים. השאלה היא איך? בדקתי בפרקי אבות ו"חמישים זה לעצה" השאלה הקרדינלית פה היא האם הכוונה היא לתת עצות או להתחיל לקבל עצות. קודם כל קוראות יקרות בבקשה תנו לי עצות שלכן.
הכותבת היא, שרי שטריימן: shteiermans@yahoo.com
]]>
