"השבוע ראיתי את פרק בעונה השנייה של שטיסל. כן יש גם "חובות" כאלה כאשר לומדים בבית ספר לקולנוע. גם אם הוא דתי. בפרק הזה ראיתי כיצד בחנו את יכולת השירה של "צבי אריה" שביקש לבטא את הכישרון שלו לשיר את עצמו ולהגשים את חלומו הישן והטוב. ב"אודישן" אומר הבוחן לצבי אריה: "יאלל-ה, בוא נעשה לך אוקי או אוי וויי". ומה הוא בוחר לשיר? אותו גיבור שרצונו האמיתי הוא להיות ר"מ בישיבה? הוא בוחר לשיר "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה"...כן. זו מהות הקונפליקט בין הכישורים שהקב"ה חנן בהם את גיבורי הסדרה, ובין הרצון, או אולי החינוך, לעשות נחת לקב"ה.
זה בשבילי תמצית כל הסיפור של שטיסל. וזאת בעיני גם הסיבה שהקהל החרדי נוהה אחריה בהמוניו. למרות שקשה לספור בקרבו רייטינג ואחוזי צפייה. המעניין הוא שהציבור שאינו חרדי מתחבר לסדרה הרבה פחות. אבל המילים החמות והמעריצות שאומרת האישה שאיתו, שכבר מדמיינת את בעלה כזמר גדול, מפתיעות לא פחות. כשהיא מבינה את הקונפליקט של בעלה בין ר"מ בישיבה לזמר בחתונה, היא אומרת לו: "אתה הר"מ שלי. זה מספיק". לא אספר לכן את סופה של אותו מיני דרמה שמתרחשת בלבו של אחד מגיבורי המשנה בסדרה. אם תראו - טוב ואם לא – עוד יותר טוב.
פספוס מעניין..
בסופו של דבר, מטרת העל של הסדרה, לכאורה, להבנתי, היא ליצור גשר בין העולמות. לדעתי מטרה זו לא הושגה. לצערי, הסדרה מקבעת את חיי הגלות. מנציחה את הכניעה לחד-ממדיות בעולמו המורכב של הקב"ה ומקבעת את ההנחה שישנה רק דרך אחת לעבוד את ה'. מהסדרה ניתן להסיק שאפשר או ליצור ולהתמסר לאומנות ולכישרון שה' מעניק או לשבת וללמוד תורה. או להיות זמר חתונות, או ר"מ בישיבה. וזה ממש לא נכון. אני מכירה עוד אפשרות. אפשרות שלימדו אותי כבר בילדותי.
האפשרות הזו היא לבדוק מה היא השליחות שהעניק לי הקב"ה כאשר בחר לשלוח אותי לעולם הזה ולמלא אותה על הצד הטוב ביותר. על כל אחת מאיתנו מוטלת החובה (והזכות) לבטא הכי טוב את טביעת האצבע המיוחדת לה, את הכישורים שניתנו לה, ולשלבה עם השליחות שלה בעולם – להאיר את העולם ולהפוך אותו משכן לה' יתברך. יוצרי שטיסל עשו עבודה מצוינת בדרכם. הם ביקשו שהציבור שאינו שומר מצוות יכיר את חייהם של שומרי המצוות. אבל לדעתי הם פספסו את ההזדמנות להעביר מסר חשוב – את מה שמעניקים חיי תורה ומצוות ליהודי.
מירי שניאורסון היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו לתגובות: Mirisch1@gmail.com
]]>
