פולארד ריצה 30 שנה בין כתלי הכלא אך בסופו של דבר יצא לחופשי. לו נתעמק בסביבותנו, נגלה כי לא מעט אנשים ואולי רובנו שוהים בכלא תכתיבי חיים הרבה יותר מ30 שנה. בניגוד לאסיר המחפש לברוח מבית הסוהר אנו נותנים אישור לכליאתנו ולא תמיד מנסים להשתחרר מכך, נראה אפילו כאילו אנו בוחרים לגור שם. אנו בורחים מעצמינו ומושיטים ידיים לאזיקיי החיים.
בתכלס, כל מה שהוא ניסיון לא להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו הוא שהייה בכלא. הבריחות יכולות להיות רגעיות ויכולות להיות כאלו שנפרשות על פני שנים או על פני כל החיים, כאלו שקובעות ומעצבות את חוויית החיים שלנו.
לעיתים זה מתבטא בבריחה מהצורך להרגיש ולעיתים זה בא לבטוי בכפיה של מרוץ החיים שלא מאפשר לנו לחיות בשלווה באופן בו רצינו לחיות, במילים אחרות, אנו כבולות באזיקים. דוגמאות יש והמון, לדוגמא, בחרנו להגביל את חכמת זכרוננו בשימוש בפלאפון חכם אשר מונע באופן וודאי גירוי זכרוננו ודואג להרדמותו.
אנו נמנעים מלהחליף מקום עבודה, להתקדם בקריירה ומפנים התקדמות להשתלטות חשש אי הוודאות. נשארים בקשרים לא נכונים לנו וכובלים עצמנו בשלשלאות החשש לחפש משהו שטוב לנו יותר, ועוד שלל דוגמאות שלא מניבים לנו שום פרי מועיל. יציאה לחופשי דורשת עצמאות נפשית והתבגרות רגשית. יציאה מהכלא מחייבת הכנסת יכולת בחירה לכל אותם מקומות שכעת אנחנו מנוהלים בהם כמו סומים באפילה.
הכנסת בחירה דורשת מודעות. משום שאנחנו חייבים קודם להעלות את הדפוסים הנפשיים והרגשיים שלנו לאור המודעות הנכונה. התכנים שמנהלים לנו את החיים נמצאים בתוך תת המודע שלנו. והדרך שלנו לחשוף אותם היא באמצעות תהליך של ריקון תכנים מתוך תת המודע. ואת זה אנחנו עושים באמצעות חשיפת תכנים שכרגע בחיים איננו מעוניינים לראות ומדחיקים אותם בתירוצים שאינם תירוצים נכונים לנו.
עלינו לעצור ממרוץ החיים, להכין "נס" קפה ולא "הפוך" מוקצף ממיס, לשבת עם עצמנו ולשאול את עצמנו, “מה הדבר שאני חפצה אך מתביישת להודות בכך?" ופשוט לענות במבט ישיר לעצמנו בכנות. ללא כל צל התייפייפות. כמובן שזה לא נגמר בזה. אבל לפחות נבצע את זה כשלב ראשון לקראת היציאה לחופשי שלנו. כי צעד ראשון לשינוי הוא אחוז נכבד בשינוי עצמו. עצם הנכונות לשנות ולא לברוח מהווה חלק מהליך פרוצדורת שיחרור מכלא תכתיבי החיים שהכנסנו את עצמנו. אין צורך בועידת אישורי הממשל האמריקאי עבור שיחרור זה, תחשבו על זה ותשתחררו.
]]>
