מה ההבדל בין עבודת הגבר לעבודת האישה?

במקום שאדם הראשון יעביר לחוה את מגש הבשר הריחני שמלאכי השרת צלו לו – הוא מעביר לה טופס ארנונה או דו"ח שהוא חטף מהשוטר בלי סיבה או סתם מספר לה שצריך שוב, למרבה התסכול – להצטמצם. גדלו יותר מדי קוצים במקום עשבי מאכל בחלקה שלו.

הפמיניסטיות בעולם המערבי כבר זעקו חמס מזמן. עשקו מהן את הרכות הנשית וגם הכריחו אותן לדהור בעקבות קצב הקריירה הגברי והנוקשה. אבל הצילו! אף אחד לא הדיח בינתיים את הכלים וגם את הגרביים ממשיכים לזרוק על הרצפה במקום לשים בסל הכביסה. מה החירות פה בדיוק? איפה הפמיניזם?

אנחנו, כנשים חרדיות, איפשהו נתקענו עם שני סוגי העצב: ההריונות והלידות נותרו עדיין נשיים לחלוטין, למרות כל הניסיונות לעצב חדרי לידה מרווחים שיכילו גם את הגברים. לצד זה, שעות שליחת הילדים למוסדות לימודיהם בבוקר והשכבתם בערב, עם כל מיני עניינים קטנים באמצע והקשבה אין סופית לכל אחד בנפרד – גם כן נותרו משום מה בחזקתנו.

אפילו הגברים האמיצים, מורידי האשפה באישון לילה לפחים מלאי חתולים, לא ממש מצליחים לנקות את הפנלים בספונז'ה וגם לא תמיד מבינים מה יקרה אם הילדים יישנו עם הבגדים. ה"בעצבון תאכלנה" הגברי, לעומת זאת, אוכל גם אותנו.

מינה למדה אדריכלות ועיצוב פנים, הצטיינה בלימודים והגיעה אלי מתוסכלת כאמא לקטנטנים. "זה תחום דפוק. או שאת עובדת שמונה שעות ברצף והמטפלת מגדלת לך את הילדים או שלא רוצים להעסיק אותך". יחד, ניסינו להתמקד. רגע, מינה, אם את לא ממש רוצה לעבוד כרגע, ועושה זאת רק בגלל האילוץ הכלכלי – חשוב להבין למה את עובדת. עבודה חסרת תוחלת היא עבודת פרך.

למה בעצם אינך עקרת בית?

אם קיבלת בעל אברך, זכית להיות הזבולון שלו. הזכיה הזאת גורמת לך לעבוד בשכר כדי לתמוך בתלמיד חכם. חשבת פעם שיש אנשים אמידים שלא זכו להחזיק תורה, כי הכסף שלהם מממן מוזיאון, נניח, ואת זכית למה שהם לא? אם זכית במשפחה ברוכה והמשכורת של הבעל לא מספיקה – את מפעילה קרן תמיכה למשפחות ברוכות. במקרה, זאת המשפחה שלך. נו, אז מה? אדרבה, את נותנת להם אוכל וגם מאפשרת לקנות אותו. כל הכבוד.

אפשר לסכם, אם ככה, שהעול הכלכלי אמור להיות על הגברים כי זה ה"בעצבון" שלהם. אנחנו יוצאות לעבוד מסיבות שונות, אבל חייבות למצוא טעם, סיפוק והנאה בעבודה. חייבות ממש. העול הנשי הוא לדאוג לילדים, החל ממינוס תשע ועד מאה ועשרים.