גם אברהם אבינו חיפש את משמעות הקיום עוד בהיותו ילד. בכדי שהאדם יוכל לממש את הפוטנציאל הגלום בו, נדרשים שני מרכיבים: אינטלקט ואישיות חזקה המאפשרת לאדם לצעוד כנגד הזרם של החברה.
במקום להכניס את הנער לסד חינוכי בו נאלץ הילד ללמוד במסגרת ההולמת רק זן מסוים של חשיבה, מקום אשר מוביל את החניך אל שביל צר אשר מנטרל את היכולות הרחבות שבאדם לבא לביטוי, ה' מוציא את אברם מן הקביעות ו"המרובעות", מארצו וממולדתו אל עולם חדש וחושף אותו דווקא אל אנשים בעלי אישיות הפוכה משלו- בני כנען ומצרים.
ה' מצווה את אברם להתנתק מן הסביבה הקרובה אליו, מארצו, ממולדתו ומבית אביו. היציאה מן המולדת מאפשרת לאדם לקבל פרספקטיבה נכונה על החיים, על היקום ועל האדם עצמו. באופן טבעי האדם קשור למקום מגוריו, למולדתו ולבית אביו. בנכר, האדם הופך ל"גר". הניידות ותחושת חוסר השייכות של הגר מערערים את תחושת הביטחון. אברהם מצטווה כאן, להמיר את תחושת הבעלות והקניין שהאדם מקבל באופן טבעי, בהבנה חדשה לפיה תחושת הבעלות נקבעת מלמעלה. לא נאמרת לאברם מטרת ההתנתקות, אולם במקום סיבה ה' מבטיח לאברם שכר על אותה הליכה: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה".
לוט אחיינו של אברם מצטרף אל המסע של דודו והם הגיעו יחדיו, עם כל רכושם לארץ כנען. ארץ בה גר הצאצא השפל ביותר של נח. ה' מתגלה אל אברם בשכם ומבטיח שייתן לזרעו את הארץ. אברהם, ערירי עדיין, אינו תמה על הברכה אלא בונה מזבח ל-ה' וקורה בשם ה'. (קרבן- אינו מוזכר כאן).
אדם הראשון קרא שמות לחיות. היכולת לתת שם, מחייבת יכולת הגדרה. לשם כך על נותן השם להימצא מחוץ לסיטואציה ולהגדירה. המציאות החיצונית לאדם הראשון כללה את כל הבריאה כולה, פרט לקב"ה בכבודו ובעצמו. זאת משום שההוויה האלוקית הייתה חלק ממנו ומשום כך גם לא מצינו אצל אדם הראשון הקרבת קרבן. רק אצל קין והבל, ולאחר מכן אצל נח אנו מוצאים הקרבת קרבן. מבחינת מה, ניתן לומר כי היכולת להקריב קרבן, נבעה ממציאות פחותה, לפיה המקריב נמצא במעגל חיצוני ומרוחק מן הבורא.
מאידך, למרות שהיכולת לקרוא שם מחייבת הבטה מבחוץ, אולם במקביל היכולת הזו נובעת מהעמקה במהות של הדברים. קריאת השם מעידה לא רק על עמידה מבחוץ אלא גם על חיבור מבפנים. ורק אצל אברהם אבינו, אנו פוגשים לראשונה את "קריאת השם" לקב"ה. פעמיים בפרשה הוא בונה מזבח, והתורה מתעלמת במכוון מן הקרבן שהקריב, ומדגישה שהוא קרא בשם ה'.
במקרים אלו מדובר על שם של מידת הרחמים. אולם בהמשך, אברם גם קורא בשם אדנות. וחז"ל אכן אומרים: "א"ר יוחנן משום רשב"י: מיום שברא הקב"ה את העולם, לא היה אדם שקראו לקב"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון. שנאמר ויאמר, א-דני..., במה אדע כי ארשנה".
יוצא א"כ שאברהם משלים את התפקיד שהחל בו אדם הראשון. הוא מוסיף לקרוא בשמות, אך הפעם מדובר על שמותיו של הקב"ה. אברהם יושב בארץ כנען וחווה "רעב". כל סבל מגביר באדם את חוויית הקיום. אולם סבל פיסי, עשוי להשבית את יכולת החוויה. חוויית רעב- לעומת זאת, בכוחה לחדד את החושים עד כדי טרוף. הרעב מוציא את אברהם מארץ כנען אל ארץ אחרת של אחד מבני חם-ארץ מצרים.
מצרים מייצגים את יצר הרע של גילוי עריות. אברהם יודע כי המצרים יהרגו אותו לוּ ידעו שהוא הבעל של האישה היפה הבאה עמו. משום כך מציע אברם לשרי לומר להם שהוא אחיה: "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". על פי פשוטו של מקרא, ישנם שתי כאן סיבות, האחת חיובית: "למען ייטב לי בעבורך" וכן סיבה למניעת השלילי: "וחייתה נפשי בגללך".
אברם לכאורה מסכן את אשתו בכדי להרוויח מכך. אולם אברם מתנהל על פי השכל הישר וכמו במשחק שח-מט, לפעמים היריב מכריח אותך לעשות מעשה המוביל למפלתו. אברם לא יכול היה לומר שהיא אשתו, משום שהמצרים הקפידו להימנע מלחיות עם אשת איש. עובדה זו מאלצת את אברם לומר אחותי היא. הסיבה איננה בכדי להרוויח מכך, אולם מכיוון שאברם האמין שהאילוץ לרדת למצרים מפני הרעב הגיע מאת ה', ומשום שלא נותרה בידו אלא לומר שהיא אחותו, הבין מכך אברם שהנה הגיע המהלך אשר יאפשר לקב"ה לקיים את הבטחתו שיעשירו כלכלית.
כאשר התרחשה המריבה בין רועי אברם לרועי לוט, ה' הבטיח לאברם שיתן את ארץ כנען לזרעו. אברם הולך בארץ ושוב מגיע לאותו מקום בו בנה את המזבח בפעם הראשונה, וכאן מתפתח ריב בין רועי אברם לרועי לוט, בגלל ריבוי הרכוש. המציאות הייתה שהם היו חייבים להפרד.
לאחר הבטחת ה' לאברם שהוא אמור לזכות בארץ, הייתי מצפה מאברם, שיבא בדברים אל לוט ויסביר לו כי הארץ הובטחה רק לו ואם הארץ אינה יכולה להכיל את שניהם בשל רכושם הרב, על לוט לחפש לו מקום חילופי. תחת זאת, אברם יוזם שיחה עם לוט, אומר לו כי בשל היותם אחים, לא יתכן שתהא מריבה לא רק ביניהם, אלא גם בין הרועים שלהם, ומשום כך אברם מציע ללוט, לחלק עמו את הארץ. אברם אינו מנסה "לעזור" לברכה של הקב"ה לחול, אלא פועל באופן הישר ביותר, גם אם לפי שעה דומה כי אברם הולך להפסיד מכך.
איש אמונה חי על הנתונים בשטח ולא מתערב בחשבונות שמים.
בתורה כתוב: "עשר תעשר", ודרשו: עשר בשביל שתתעשר. הגמרא אומרת שמותר לנסות בכך את הקב"ה. החיים אינם מתנהלים על פי כללים רציונאליים. אדם מחסר מעצמו ובמקום להפסיד- מרוויח. כך קרה גם לאברם. מיד לאחר הפרד לוט מעליו. ה' מבטיח לאברם שוב את הארץ, אך הפעם בתוספת ביאור והרחבה ומוסיף גם ברכת הזרע:
וַ-ה' אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם--צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ--גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.
